מ"ר אֲסוּרִים, – א) בינוני מן אָסַר. – ב) מי שהוא אָסוּר באזקים, חבוש במאסר, Gefangener; prisonnier; prisoner: לאמר לַאֲסוּרִים צאו לאשר בחשך הגלו (ישע' מט ט). שלחני לחבש לנשברי לב לקרא לשבוים דרור וְלַאֲסוּרִים פקח קוח (שם סא א). ה' מתיר אֲסוּרִים ה' פקח עורים (תהל' קמו ז=ח). – ג) דבר אָסוּר, שאין להשתמש בו, גנב אסורי הנאה פטור מלשלם (מכי' נזי' יג). ה' מתיר אסורים מה שאסרתי לך התרתי לך (חול' מ.).