אָסַף

פ"י, עתי' אֶאֱסֹף, וגם אֹסף, אֹסְפָה, תֶּאֱסֹף, וגם תֹּסֵף, יֶאֱסֹף, תַּאַסְפוּ, יַאַסְפוּ, תַּאַסְפִי, תַּאַסְפֵנִי, יַאַסְפָה, צווי אֱסֹף, אָסְפָה, אִסְפוּ, אִסְפִּּי, אָסֹף, אֵסֹף, אָסְפִּךָ, אָסְפְּכֶם, אפילו לא בהפסק, — א) קבץ ואגר דברים רבים יחד, למקום אחד, sammeln, einsammeln; rassembler; assemble, gather : הממעיט אָסַף (מן השלו) עשרה חמרים (במד' יא לב).  לך וְאָסַפְתָּ את זקני ישראל ואמרת אליהם (שמות ג יו).  ושש שנים תזרע את ארצך וְאָסַפְתָּ את תבואתה (שם כג י).  וְאָסַפְתִּי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה (זכר' יד ב).  הכסף המובא בית ה' אשר אָסְפוּ שמרי הסף מאת העם (מ"ב כב ד).  אָסֹף אאסף יעקב כלך קבץ אקבץ שארית ישראל יחד (מיכה ב  יב).  כֶּאֱסֹף קציר קמה (ישע' יז ה).  וְכֶאֱסֹף ביצים עזבות כל הארץ אני אספתי (שם י יד).  לֶאֱסֹף גוים לקבצי ממלכות (צפנ' ג ח).  ולחוטא נתן ענין לֶאֱסֹף ולכנוס (קהל' ב כו).  וחג האסף בצאת השנה בְּאָסְפְּךָ את מעשיך מן השדה (שמות כג יו).  בחמשה עשר יום לחדש השביעי בְּאָסְפְּכֶם את תבואת הארץ (ויקרא כג לט).  אסף אֶאֱסֹף יעקב כלך (מיכה ב יב).  זרע רב תוציא השדה ומעט תֶּאֱסֹף (דבר' כח לח).  התאמין בו (בהרים) כי ישוב זרעך וגרנך יֶאֱסֹף (איוב לט יב).  וַיֶּאֱסֹף לבן את כל אנשי המקום (בראש' כט כב).  וַיֶּאֱסֹף סיחן את כל עמו ויצא לקראת ישראל (במד' כא כג).  וַיֶּאֱסֹף שלמה רכב ופרשים (מ"א י כו).  הן לא נזרע ולא נֶאֱסֹף את תבואתנו (ויקרא כה כ). — ועם הוס' אות בסוף, איתן בפתח: וַיַּאַסְפוּ את כל זקני בני ישראל (שמות ד כט).  וַיַּאַסְפוּ את השלו (במד' יא לב).  וַיַּאַסְפֵם לרחוב המזרח (דהי"ב כט ד). — וצווי: אֱסֹף את העם (במד' כא יו).  אֱסֹף את יתר העם (ש"ב יב כח). — ועם ה בסוף: אֶסְפָה1 לי שבעים איש (במד' יא יו).  לכו אִסְפוּ כל חית השדה (ירמ' יב ט).  קראו עצרה אִסְפוּ זקנים (יואל א יד).  אִסְפִּי2 מארץ כנעתך (ירמ' י יז). — ב) הכניס, הביא לתוך מקום, hineinbringen; faire entrer; take in : וַיֶאֱסֹף רגליו אל המטה (בראש' מט לג).  וַאֲסַפְתּוֹ (את שור אחיך או את שיו) אל תוך ביתך (דבר' כב ב).  ועמד (הרוצח) פתח שער העיר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו וְאָסְפוּ אתו העירה אליהם (יהוש' כ ד).  וישלח דוד וַיַּאַסְפָהּ (את בת שבע) אל ביתו (ש"ב יא כז).  ויאמר שאול אל הכהן אֱסֹף ידך (ש"א יד יט).  רוחו ונשמתו אליו יֶאֱסֹף (איוב לד יד).  כי אבי ואמי עזבוני וה' יַאַסְפֵנִי (תהל' כז י).  הנני אֹסִפְךָ3 על אבתיך (מ"ב כב כ).  בני על המת הזיב דמעה התמרר ונהה קינה, כמשפטו אסוף שארו (ב"ס גני' לח יו). — ג) סִלק, עשה כי יחדל: אָסַף אלהים את חרפתי (בראש' ל כג).  רק יקרא שמך עלינו אֱסֹף חרפתנו (ישע' ד א). פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש וְאָסַפְתָּה נפשך ונפש ביתך (שופט' יח כה).  במקור נדפס שופט' יט  לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אֹסִפְךָ4 עמו (ש"א טו ו).  אָסַפְתִּי את שלומי מאת העם הזה (ירמ' טז ה).  שמש וירח קדרו וכוכבים אָסְפוּ נגהם (יוא' ב י ). — ובלי א: תֹּסֵף5 רוחם יגועון (תהל' קד כט). — ד) אָסַף איש מצרעת וכדומה, רפא אותו, heilen; guerir; heal : ותאמר (הנערה) אל גברתה אחלי אדני לפני הנביא אשר בשמרון אז יֶאֱסֹף אתו מצרעתו (מ"ב ה ג).  האלהים אני להמית ולהחיות כי זה שלח אלי לֶאֱסֹף איש מצרעתו (שם שם ז).  והניף ידו אל המקום וְאָסַף המצרע (שם שם יא).

— נִפע', נֶאְסַף, נֶאֶסְפוּ, הֵאָסֵף, הֵאָסֹף, יֵאָסְפוּ, — א) באו או הובאו כלם במקום אחד, sich versammeln; s'assembler; be gathered : וְנֶאֶסְפוּ שמה כל העדרים (בראש' כט ג).  וכל מדין ועמלק ובני קדם נֶאֶסְפוּ יחדו (שופט' ו לג).  וסרני פלשתים נֶאֶסְפוּ לזבח זבח גדול לדגון אלהיהם (שם יו כג).  ופלשתים נֶאֱסָפִים מכמש (ש"א יג יא). קול המון בהרים דמות עם רב קול שאון ממלכות גוים נֶאֱסָפִים (ישע' יג ד).  אם את כל דגי הים יֵאָסֵף להם ומצא להם (במד' יא כב).  וַיֵּאָסֵף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים (שופט' כ יא).  וַיֵּאָסְפוּ אליו כל בני לוי (שמות לב כו).  כל הגוים נקבצו יחדו וְיֵאָסְפוּ לאמים (ישע' מג ט).  הן עוד היום גדול לא עת הֵאָסֵף המקנה  (בראש' כט ז).  הֵאָסֹף יֵאָסֵף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע (ש"ב יז יא).  ויקרא יעקב אל בניו ויאמר הֵאָסְפוּ ואגידה לכם (בראש' ובמקור, במלון - "שם" מט א).  הֵאָסְפוּ ונבואה אל ערי המבצר (ירמ' ד ה).  אמר לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובאו הֵאָסְפוּ מסביב על זבחי אשר אני זבח לכם (יחזק' לט יז).  הֵאָסְפוּ על הרי שמרון וראו (עמוס ג ט). — וְנֶאֶסְפוּ על, בכונה של איבה: וְנֶאֶסְפוּ עָלַי והכוני (בראש' לד ל).  ועתה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גוים רבים האמרים תחנף ותחז בציון עינינו (מיכה ד יא).  וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כל גויי הארץ (זכר' יב ג).  ובצלעי שמחו וְנֶאֶסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נכים ולא ידעתי קרעו ולא דמו (תהל' לה יה). — נֶאֱסַף מן המקום, נלקח משם: כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנים עליו נאסף מן השוק אין נאמנים עליו (קידו' עג:). — ב) בא, נכנס אל תוך דבר: וְנֶאֱסַפְתֶּם אל עריכם (ויק' כו כה).  וַיֵּאָסֵף משה אל המחנה (במד' יא ל).  הוי חרב לה' עד אנה לא תשקטי הֵאָסְפִי אל תערך (ירמ' מז ו).  לא יבא עוד שמשך וירחך לא יֵאָסֵף (ישע' ס כ). — נאסף אל אבותיו, מת, sterben; mourir; to die : וְנֶאֱסַפְתָּ אל עמיך גם אתה כאשר נֶאֱסַף אהרן אחיך (במד' כז יג).  ומת בהר אשר אתה עלה שמה וְהֵאָסֵף אל עמיך (דבר' לב נ).  וגם כל הדור ההוא נֶאֶסְפוּ אל אבותיו (שופט' ב י).  בני חיי מתן אל תחי טוב נאסף ממסתולל  (ב"ס גני' מ כא).  אל תתהלל על גוע זכר כלנו נאספים (שם ח ז).  כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט וכו' ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו (סוטה ה.). — ג) חדל, נפסק: הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נֶאֱסָפִים באין מבין כי מפני הרעה נֶאֱסַף הצדיק (ישע' נז א).  וְנֶאֱסַף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירנן (שם יו  י). — ד) נרפא מצרעת: תסגר (מרים) שבעת ימים ואחר תֵּאָסֵף וכו' והעם לא נסע עד הֵאָסֵף מרים (במד' יב יד=יה). 

— פִע', אִסֵּף, — א) כמו קל א: ונפלה נבלת האדם כדמן על פני השדה וכעמיר מאחרי הקוצר ואין מְאַסֵּף (ירמ' ט כא).  כי מאספיו6 יאכלהו והללו את ה' ומקבציו ישתהו בחצרות קדשי (ישעיה סב ט). — ב) מכניס, מביא לתוך: ואין איש מְאַסֵּף אותם הביתה (שופט' יט יה). — ג) שם מְאַסֵּף, עי' מְאַסֵּף.

— פֻע', אֻסַּף — א) שאִספו אותו: וְאֻסַּף שללכם אסף החסיל (ישע' לג ד).  וְאֻסְּפוּ אספה אסיר על בור (שם כד כב).  וְאֻסְּפוּ עליהם עמים (הוש' י  י).  עם מאֻסָּף מגוים (יחזקאל לח יב). — °נקוד בקֻבץ: והיה היוד ראוי להיות מאוסף בשורק (ראב"ע ויקר' טז ח). 

— התפ' הִתְאַסֵּף, — באו אל מקום אחד: בְּהִתְאַסֵּף ראשי עם יחד שבטי ישראל (דבר' לג ה). — ונהוג התפעל זה הרבה בספרות המאוחרת.



1 במקום אִס- כמו מִכְרָה מן מכור, וכן עוד עֶרְכָה.  וכבר אמר ר"י חיוג: והוא זר כי הדרך הידוע בכל צווי שהוא על פעול כשיוסיפו עליו ההא שמנהג העבריים להוסיפו יהיה על משקל פָעְלָה כמו מן שמור שָׁמְרָה, זכור זָכְרָה, אכול אָכְלָה, ואם היה לשון הצווי פְעַל יהיה בתוספ' ההא פִעלה כמשמע שִמְעָה, שלח שִלְחָה, רק אחד הוא זר מחבירו כאשר הוא אספה זר, והוא קרב אתה ושמע קָרְבָה אל נפשי גאלה. ע"כ.  והעיר ריב"ג על זה במשתלחק שיש עוד זר נצור נִצְרָה, והמדקדקים החדשים הוסיפו עוד הזרים מכור מִכרה, ערוך עֶרכה, ועוד. ואולם ברט (Barth, ZDMG, 1889) סובר כי כל הזרים הללו הם שארית מהעתיד החרוק יִפְעִל שהיה נהוג הרבה בלשון בזמן קדום, וגבר עליו העתיד החלום יִפְעוֹל וירש מקומו, ולא נשאר ממנו אלא שרידים מעטים, כמו יַאְטֵם (במקום יאטִם), והיה גם יַאְסֵף, ומדב"ע מקֻצר אֹסִף, והצווי אֳסִף, והצווי הנוסף בפ"פ מונעת בתנועת הע"פ אִסְפָה כמו מן שמֹר שָמְרָה, ונתנה החירק לסגול אח"כ, אולי מפני שכנות הקמץ שאחריו. —

2 פ דגושה, וכן חֶשְׁפִּי, ואולי מפני פעולת נקודת החירק שתחתיה. —

3 י"ס כי חירק הסמך הוא דקיקה (Verdünnung) או חדוד  (Zuspitzung) במקום סגול אֹסֶפך כמו יוֹצֶרך, או במקום קמץ של העתיד, אך נכונה דעת Barth שנזכרה למעלה כי זה כנוי מעתיד החרוק אֹסִף, ונשמר החירק בהויתו. —

4 נמסר ג' וחסר.  ומנחת שי: במקצת ספרים יש מאריך בסמך, ובס"ס המדוייקים הוא באלף ובמסורת כ"י אספך ג' חסר וסימן ויאמר שאול אל הקיני, לכן הנני אספך על אבותיך דיאשיהו במלכים.  וחברו דדברי הימים. ע"כ.  והשנים אחרים הם בלא מאריך בסמך בכל הספרים שמע מינה דכי הדדי נינהו וחדא קריאה אית לכולהו. ע"כ.  ומפני המתג שבסמך והמסורה חסר יוד החליטו ריב"ג ורד"ק שאֹסִפְךָ זה הוא מבנין הכבד, כמו אוביד.  וכן גם Bö. 1042 בהערה.  אך יותר נראה שגם זה הוא קל מעתיד החרוק כמו חבריו שלמעלה. —

5 במקום תֹּאסֵף, עתיד חרוק. —

6 ואמר ע"ז רדק (מכלול נח.) וז"ל: במקצת ספרים האלף בקמץ ובמקצתם בפתח, ובמסרה פליגין עליה יש שקורין בגעיא מְאָסְפָיו, ויש שקורין בחטף מְאָסְפָיו. ע"כ.  וכן מיכא' בשם הרבה כ"י.

חיפוש במילון: