1 -סוּף, ש"ז, — קבוץ אנשים, בפרט קצת ממדרגה שפלה ובזויה וכיוצא בזה, Gesindel; ramassis; mob: וְהָאסַפְסֻף2 אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל במד' יא ד. ומצוי השמוש במלה זו הרבה בספרות.
1 הסכימו הקדמוני' והאחרונים כי הוא משקל פְעַלְעֻל מן אסף, ודומה לו חֲבַרְבֻר. והנה חשבוהו שטדה Stade § 236 וברט Barth § 147 בין השמות ממשק' קטלטול, בתנועה ארוכה סופית, אעפ"י שהיא כתובה חסרה, והביא קניג Kö. 2, 501 בין המלים שנתקצרה התנועה הסופית בהן מפני פעולת הסמך.
2 באכלה ואכלה נחשבה מלה זו בין מ"ח מלין נסבין א במצעא תבותא ולא קרין. וכן הרמ"ה: מלא אלף ולא קריא וחסר ואו. ואפשר שבאמת אמרו העברים לפנים וְהָסַפְסֻף, ואעפי"כ הכל סברים שמקור מלה זו בשרש אסף. ת"א: וערברבין. ונחלקו ר' שמעון בר אבא ור' שמעון בן מנסיא אחד מהם אומר והאספסוף אלו הגרים שעלו עמהם ממצרים ונאספו עמהם ואחד מהם אמר והאספסוף אלו סנהדרין שנ' אספה לי שבעים איש מד"ר במד' טו. וכן שאר המפרשים, וכן החדשים. ואולי באמת אין אלף אספסף שרשית ועקרה היא ספסף ובערבית שפשאף سَفْسَاف, ור"ל הפסלת והרע מכל דבר.