1, פ"י, עתיד יֶאֱצֹל2, יֶאֶצְלוּ, – א) הפריש מעט מן, abteilen, absondern; séparer un peu; separate: וְאָצַלְתִּי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם (במדב' יא יז). וַיֶּאצֶל3 מן הרוח אשר עליו (שם שם כה).  – ופשט השמוש  בפעל זה מאד בספרות: אתה חכם ומחכמתך אצלת חפץ מזומן כפועל ואומן למשך משך היש מן האין (רשב"ג, כתר מלכות). ועל טלה ושור אצלת כחך (שם). לך אצלתי נסוכת הדומים, בעבורה עשיתי ארץ ושמים (הוא, שלמית שחרחרת, ציון ב, קמה). שם שואף השמש זורח והוא אוצל מאורו לירח (רמב"ע, יעירוני סעפי, מוס' יוה"כ, ספרדים). סמכה ימינה כאלו תֶאֱצַל מענה פיהו לפיה (ר"י הלוי, בעלת כשפים).  – וגם לא בדברים מפשטים: ואוצל מהם (מהתפילין) רצועה מגעת אל ידו (הכוזרי ג יא).  – ופעול: ברכי אצולה מרוח הקדש את שם אדיר נאדר בקדש (ר"י הלוי, נעי' יוה"כ, ספרדים). אֲצוּלִים מפרך סוֵנים בחוזק יד ונסיונים (משה ב"ר קלונימוס, יוצ' אחרון של פסח). הנשמה אצולה מאורו (ראב"ע משלי כ כז). והם אצולות מהאל יתברך והם אמצעיות בין האל ואלה הגופים (ר"י חריזי, מו"נ ב ה). ואומרים בנפש אצולה מרוח הקדש כי הוא אצלם לשון המשכה (רמב"ן במד' יח יז). וידיעתנו אצולה וקנויה מהידועים באמצעות החושים והדמיון (חסדאי קרשקש, אור ה', ב א ד). שהמלאכים הם אצולים מהוד הש"י (תגמ' הנפש א:). הנפש הזאת אשר עשה לנו נורא עלילה מזיו זהר כבודו אצולה (ר"מ בן גבאי, הקד' עבוד' הקדש). – ב) עם ל... אחריו, אצל דבר לפלוני, הניח ושמר מעט לפלוני, vorbehalten; réserver à; reserve for: ויאמר (עשו ליצחק) הלא אָצַלְתָּ לי ברכה (בראש' כז לו). – ג) אָצל דבר מן פלוני, מנעו, verweigern; refuser; refuse: וכל אשר שאלו עיני לא אָצַלְתִּי מהם (קהל' ב י).

– נִפע', נֶאֱצַל, – שאָצְלוּ אותו, שהפרישוהו והבדילוהו: על כן נֶאֱצַל מהתחתנות ומהתיכנות (יחזק' מב ו). – ואמר בן סירא: לכן גם הם (יהושע וכלב) בשנים נאצלו משש מאות אלף רגלי (ב"ס גנ' מו ח). והפרושים מהם שנאצלים אל עצמן מכלל המון העם (רמב"ן במד' יא יז). – ובפרט באצילות רוחנית: ומכח המזלות ההם נאצל כח כל ברואי מעלה (רשב"ג, כתר מלכות). האחדות אשר אמרנו על כל אחד מהברואים על דרך העברה נאצלת מענין האחד האמת והאחדות האמתית (חו"ה, היחוד ט). החמר הראשון הנאצל מאצל הבורא (ר"י חריזי, מו"נ א כז). והדברים הנאצלים מאין סוף הם י' ספירות (ר' עזריאל, פרוש י ספירות). ועל מה ששאלת אם הספירות נאצלות ולא נבראות וכו' ואם הנברא שהוא חסר מן הנאצל וכו' (שם). שכל נאצל  מסבת הסבות האלהיות (רש"ט פלקיירא, המעלות, א). נפש האופן הנאצלת מן החיה (רד"ק, מעשה מרכבה). ועדיין היה הכל גנוז וסתום דרך העליון עם שהיה שם יותר מזומן להגלות ולהאצל (ר"מ בן גבאי, עבוד' הקד' יג). גזרה מוסכמה מכל המקובלים כי האורות וכו' המה נאצלים מהא"ס (ר"י אבוהב, שער השמים ה ג). שפע ניצוצי האור והפעולה והממשלה הנאצלים על היצורים מכוחות המון הכוכבים (יסוד עולם ב ח). המינים והאחדים האלהיים כלליים או ממוצעים כמו שהם הספירות הנאצלות (שער השמים, אבר' כהן אירירו ד י). אם הם נאצלים ממנו הם חוץ ממנו (רמח"ל חומ"ק). השכל הנאצל אשר הוא למעלה מהשכל המקנה (מנח' קנא' לר"י מפיסא נח). – *עם ל אחריו, נאצל ל, נתחבר אל: מה יחובר זאב אל כבש כן רשע לצדיק נאצל (ב"ס גני' יג יז). 

– הִפע', °הֶאֱצִיל,  – גרם אצילות דבר מדבר: בהאצילך על גלגל המזלות גלגל תשיעי במערכו (רשב"ג כתר מלכות). והוא (האלהים) מאציל אותו (את האור) עליהם (הכוזרי ב ג). מלמד שהאציל הקב"ה מאורו כביכול (מסכ' אצילות, ילינק ה, גנזי קבלה, מערכ' האלה'). ואם הנברא שהוא חסר מן הנאצל יש בו כח להאציל כל שכן המאציל (ר' עזריאל, י ספירו'). ועלה במחשבה הטהורה להמציא ולהאציל מאור הנעלם האצילות (רמב"ג עבוד' הקד', יחוד יז). וידוע שהמאציל לא יאציל ראשנה אלא בדומה לו (תגמ' הנפ' א:). ובהגבילו כבודו וכחו הבלי תכלית האציל מהות ועלול מוגבל (שעה"ש לאברהם כהן אירירו). ומשפיע ומאציל עליהם מהכח והעצמה שנתן לו יוצרו (ר"י ישראלי, יסו"ע ב ט). כדי שתשפיע (החמה) מזהרה ותאציל על העליונים ועל התחתונים (שם). והאציל עליו (על האדם) אור השכל אשר בו ידע אמתת הנמצאים כלן (דוד בן בילא, י"ג יסוד'). ע"ס הם הכחות שהאציל הא"ס ב"ה להוציא מהם כל התולדות הצריכים (רמח"ל פ"ח).

– הָפע', °הָאְצַל, מָאצל: וצריכים המה שיתדמו לך בכל התוארים שבך כי המאציל והמואצל צריך שיהיה דמיון ויחס אחד בניהם (כלי יקר, שמות יח כא).

– נִתפ', °נִתְאַצַל, – כמו נאצל, אצל את עצמו: שכל קבוע שממנו מתאצלים כל הכחות הרוחניות בדקות האצילות שמתאצלות אלה מאלה (ראב"ד הקד' יצירה). כי שכל הנפש כאחרון יתאצל ויתקיים מהשכל האלהיי (שעה"ש לר"א אירירו, ד י). כי להיותו מתאצל בלי אמצעות וכו' בהתאצלו הראשנ' (שם ד יד). כלהב אש המתאחד בגוונותיו ומתאצלים כחותיו מאחדותו וכו' שזה מתאצל מזה וכח המאציל בנאצל (רשב"צ דורן, מ"א, חלק שוסינו א). שנפש האדם נתאצלה מאתו יתברך (דוד בן בילא, י"ג יסודות).