אִשֶּׁה

1, ש"ז, סמי' אשּׁה, מ"ר אִשּׁים, אִשֵּׁי, אִשַּׁי, – כנוי לקרבן, לקטרת שמקטיר להאלהות, Opfer; sacrifice: והקטרת את כל האיל המזבחה עלה הוא לה' לריח ניחוח אשֶּׁה לה' הוא (שמות כט יח). בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשֶּׁה לה' (שם ל כ). כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשֶּׁה לה' (ויקרא ב יא). והקטירו הכהן המזבחה לחם אשֶּׁה לה' (שם ג יא). ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשֶּׁה לה' (שם כב כז). לא תקריבו אלה (בעלי המומים) לה' ואשֶּׁה לא תתנו מהם על המזבח לה' (שם שם כב). זה הָאשֶּׁה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה (במד' כח ג). –  וסמי': אשׁה ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט). – וסמי' רבי': והקטיר הכהן אתם המזבחה על אשּׁי2 ה' (שם ד לה). שוק התרומה וחזה התנופה על אשּׁי החלבים יביאו (שם י יה). כי את אשּׁי ה' לחם אלהיהם הם (הכהנים) מקריבם (שם כא ו). – וכנ' רב': חלקם (של הכהנים) נתתי אתה מאשּׁי (ויקרא ו י). את קרבני לחמי לאשַּׁי ריח ניחחי (במדב' כח ב). אשּׁי ה' אלהי ישראל הוא נחלתו (של שבט לוי) (יהוש' יג יד). ואתנה לבית אביך את כל אשּׁי בני ישראל (ש"א ב כח). וכליל לאישים (זבח' ה ד).



1 אין לו חבר במשקלי השמות, זולתי בשלמים לִבְנֶה. ואולי צִחֵה (כן ריב"ג ורד"ק).  – ובמקור מלה זו ופרושו המדיק הנה אונק' תרגם אותו בכל מקום קרבן. וחכמי הלשון הקדמונ' פרשוהו משרש אֵש, ור"ל דבר הנאכל באש. מנחם: אש מתחלק לששה מחלקות וכו' אשה ריח ניחוח. וכן ריב"ג הביאו בערך אֵש. רש"י: אשה לשון אש והיא הקטרת איברים שעל האש (שמות כט יח). ראב"ע: אשה תואר מגזרת אש. ע"כ. רד"ק: אשה בפלס צחה צמא מן צחה והוא תאר לקרבן על שם שהוא כלה באש (ספר השרשים). ואולם החדשים מפקפקים בדבר. וטשטין ולגרד סברים כי מקור מלה זו הוא שרש אנש, במשמעת ידידות, ור"ל דבר המרצה את האלהות. שטדה סובר כמו הקדמונים שנגזר מן אש. ברט (NB § 237) מפקפק אם ה הסופית היא סי' המשק' או אולי מהשרש. קניג אינו מכריע. עכ"פ הכל מסכי' כי אִשֶּׁה בא מן אִשַּׁי הקדום, והוא אחד מהשמות היותר קדומים בלשון.

2 סובר ברט כי אשֵׁי איו סמי' רבים כי אם סמי' יחיד. וכמו שְׂדֵה מן שדה, שְדַי כמו"כ יחיד מן שָׂדַי. כן אִשֵּׁה מן אִשֶּׁה, ואִשֵׁי לפי דעתו מו אשַי. מפני שמ"ר אִשִים אין (NB § 230). אבל במשנה: וכליל לָאִשִים.

חיפוש במילון: