°, ת"ז, לנק' אִשִּׁית, מ"ר אִשִּׁיִים, אִשִּׁיּוֹת, –  מטבע האֵש: ומתי ראינו גשם אשי ואוירי נכנסים בחומר הצמח והחי (ר"י א"ת, כוזרי ה יד). כשיתילד בארץ או במים דברים אויריים או אשיים יעלו מיד אל מקום האויר והאש (ר"ש א"ת, יקוו המים ב). ואם תענש ביסורין היהיו אותם היסורים שריפת אש ממש באש חמרי מיסוד האש היסודי או להבה אשיית (תגמ' הנפ' ב א). אם תעגיל עגולה אשית ותכניס העקרב בתוכה (אגר' התשו', ר"י לטיף). האש שיחמם העץ מעט מעט עד שיתן בו האיכייות המיוחדות של הצורה האשיית (ראש' דעת, אלבילא קמה:). וקצתו (של האויר) חם ויבש לובש צורה אשיית מצד קורבתו אל הגלגל ותנועתו (אור עמים, ספורנו א). החם האשי המופלג (קאנון אבן סינא, א א ד ב). צורת האש בגשם הנשרף נמשך לחדוש החום האשיי בו (רלב"ג מלחמ' ה ג ב). והיסוד האשי המלאכותי (מקור חיים לרשב"ג, ב). לפי שהריאה היא מקור האויר הקיטורי האשיי (תרגום לר"י ישראלי, פרוש יצי' קונט' המסורה דוקס). שהמתלהב באחד מחלקיו יקרא אשיי ולא אש (שער השמים לר"א אירירו ד יב). כל בעל חיים יהיה בחמימות האשיי שהיא מרכבת הנפש והאשיי במה שהיא אש היא יוקדת תמיד ולא תכבה (צידה לדרך א ג א). ואמנם השדים וכו' גופם מיסוד האש וכו' ולהיותם מחלק האשיי והאוירי יטוסו באויר העולם (מנח' קנא' לר"י מפיסא, מח-מט). כי חלקי האש אין להם תכלית מקיף מחוץ אלא חלקים אחרים אשיים  או אויריים  (העקרים ב יז). אלא יקראום אשיים ואויריים (אילם ליש"ר מקנדיה, כתב זרח ג). –  ולנק': וזהו דין אש שיוצא הדם לחוץ ופניו אשיות (תולדות יצחק לר"י קארו, בראשית).