1, ש"נ, סמי' אַשְׁמַת, כנ' אַשְׁמָתִי, -תֵנוּ, מ"ר אֲשָמוֹת, סמ' אַשְׁמוֹת, כנ' אַשְׁמוֹתַי,  – א) מקור להפעל אשם: מכל אשר יעשה לאַשְׁמָה בה (ויקר' ה כו). – ב) כמו אָשָׁם: למה יבקש זאת אדני (לפקד את העם) למה יהיה לאַשְׁמָה לישראל (דהי"א כא ג). מימי אבתינו אנחנו בְּאַשְׁמָה גדלה עד היום הזה ובעונתינו נתנו אנחנו מלכינו כהנינו ביד מלכי הארצות (עזרא ט ז).  – וסמי': אם הכהן המשיח יחטא לְאַשְׁמַת העם (ויקר' ד ג). הנשבעים בְּאַשְׁמַת שמרון (ר"ל בדבר שאשמו בו, העגל) ויאמרו חי אלהיך דן (עמוס ח יד). אתם מעלתם ותשיבו נשים נכריות להוסיף על אַשְׁמַת ישראל (עזרא י י).  – וכנ': לאשר הוא לו יתננו ביום אַשְׁמָתוֹ (ויקר' ה כד). כי עונתינו רבו למעלה ראש ואַשְׁמָתֵנו גדלה עד לשמים (עזרא ט ו) ויהי קצף על יהודה וירושלם באַשְׁמָתָם זאת (דהי"ב כד יח).   – ומ"ר: עמכם אֲשָׁמוֹת לה' אלהיכם (דהי"ב כח י). אלהים אתה ידעת לאולתי וְאַשְׁמוֹתַי ממך לא נכחדו (תהל' סט ו).