*, פ"י, —  כמו בדא: לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו (נדרים ג.).  (אמר לו רבי עקיבא לר' טרפון) שמא בר"ה וביום הכפורים וביובל ראית מה שראית) אמר לו (ר"ט לר"ע) העבודה שלא בדיתה1 (ספרי, בהעל' עה).  ומכללם עניין בדהו והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב (מו"נ ג יב).  אינו רוצה בדבר שיבדו אותו מלבם (גן עדן, ר"א הקראי, קדוה"ח ז).  בעלי ההזיות הבודים בדמיונם דברים וחשבום לנבואה (חזות קשה, ר"י ערמאה ז).  ובשם חדש תכנהו כאשר מלבך אתה בודהו (עמנואל הקד').  

— פָעו', *בָּדוּּי: לשון בדוי (מד"ר ויקר' ט).  השבטים דברו דברים בדוים (שם ברא' ק).  חכמת הטבע היא חכמה בדויה והגיה ושיחה בטלה (שו"ת בדבר למוד החכמות, בס' ד"ח). 

— פִע', *בִּדָּה, — א) דבר דברים בדויים: שאלו נותנין לי כל ממון שבעולם אין אני מבדה (מכילתא משפטים כ).   מבדין היינו (ירוש' כתוב' ב כו:).  יודע אתה בי שאם נותנין לי  מאה מנה איני מבדה (שבוע' לא.).  — ב) נתן אותו למדבר דברים בדויים: ואלו מבדין אותן בתשובה (תנחומא בלק).  

— פֻעל, *בֻּדָּה, מְבֻדָּה, מְבֻדִּים, — נכשל בדברים בדויים: עד שלא נחקרה עדותן  ואמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנין (תוספתא סנהדר' ו ה).  אפילו אמר מבודה הייתי וכו' לא מקרי חוזר ומגיד (שו"ת ר"נ גירונדי, מז).  שבאו העדים עצמם והודו איך מבודים היו בעדותם (שו"ת תמת ישרים א).

— הִתפע', *הִתְבַּדָּה, — נמצא, היה כאיש מדבר דברים בדויים: למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז (ברכ' ד.).