תה"פ, – א) נבדל ונפרד מזולתו, יחיד, einsam, isoliert; isolé; alone: בָּדָד ישב מחוץ למחנה (ויקר' יג מו). ישב בָּדָד וידם (איכה ג כח). גוי שליו יושב לבטח לא דלתים ולא בריח לו בָּדָד ישכנו (ירמ' מט לא). וישכן ישראל בטח בָּדָד (דבר' לג כח). – ובמשמעת לבדו: ה' בָּדָד  ינחנו ואין עמו אל נכר (דבר' לב יב).  – ועם ל: לְבָדָד: הן עם לְבָדָד ישכן (במד' כג ט), בטח , או לבדו. אתה ה' לְבָדָד לבטח תושיבני (תהל' ד ט), כמו לבטח. רעה עמך בשבטך צאן נחלתך שכני לְבָדָד (מיכה ז יד). – ולעיר וכיוצא בזה: איכה ישבה בָדָד העיר (איכה א א), עזובה, שוממה. כי עיר בצורה בָּדָד נוה משלח  ונעזב כמדבר (ישעי' כז י).