1, פ"י, עבר, בָּטִיתִי 2, אֶבְטֶה, יִבְטֶה, בְּטֵה, בְּטִי, – כמו בִּטֵּא: יש בּוֹטֶה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא (משלי יב יח). כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב (עירו' סד:). – ואמר הפיטן: ארוגי עז בקול מעוז לנערץ בצבא המולה בוטים רֹן בחיך וגרון לך יי' הגדולה (אופן שבת א' אחר פסח). יועצי מרמה וכזב מלחשים כמדקרות חרב בוטים מנקשים  (א' שבוע', אמרי כזב).  – ומצוי השמוש בו בהספרות: כל אחד מהם בוטה כחפצו ומדבר כרצונו (הקד' הרקמה). שלא הוציאה השבועה מפיה ולא בטתה בשפתיה (שו"ת שמש צדקה, יו"ד נו). מנשה אינו טוען שבטתה סרח השבועה בפיה (שם). נאמנת לומר אין זה כתיבת ידי מגו דיכולה לומר כתבתי אבל לא בטיתי (שם).