° 1, ש"ז, מ"ר בִּיבִים, — כעין תנור קטן של חרס וכדומה שאופין עליו מיני מאכל: כל שמניחין על פי הביב2 של קלאים (ר"ח פסח' מ.). כל שאילו מניחן על פי הביב והם מתבקעות מאליהן (ר"י אלפסי, שם תשלה). ביב3 של חרס שאופין עליו חלות חמץ כל השנה כולה אין אופין עליו מצה בפסח ואם מלאו גחלים והסיק מקום שהיה מבשל בו החמץ מותר לבשל עליו מצה (רמב"ם, חמץ ומצה ה כב). ואם בלל (השעורים במים) אם רפו כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו (שם ו).
1 בסור' בוביא, דבר שאופים עליו, ולא נתברר מקורו. — 2 כך גרסת ר"ח במקום חבית שבנוסח'. וכן גרסת הרי"ף, וכן הרמב"ם, ועי' הערה שלקמן. — 3 מקור הלכה זו בגמ' (פסח' ל:) האי בוכיא הסיקו מבחוץ היא ואסור ואי מלאה גומרא שפיר דמי. ע"כ. והנה הגרסה בנוס' בוכיא בכף אחרי הוו. וכן בר"ח וכן ברי"ף. וכן בגמ' (שבת כט.) שדי קשייתא לבוכיא. ובזבח' צה: כוביא. אך בערוך הובא מאמר זה בערך בביא, וכן בקצת גמרות כ"י (ד"ס), וכן הגרסה בה"ג, וכן בלי ספק היתה גרסת הרמב"ם, אלא שנתן למלה זו צורה עברית. ופרש ר"ח: טגן של חרס שאופין עליו עוגות. ע"כ. והובא פרוש זה בהערוך. וכן פרש"י (שבת כט.) ושדי קשייתא לבוכיא כירה של רעפים שקוראין טיולש והיא חלולה.