בִּיקָה
*1, ש"נ, – א) טיט רך שטובעים בו. – ב) שלשול מעים: ויש שם מים ותחתיו טיט כמו טפל ואם יבקע ויטבע בו אינו יכול לעלות עד שמתקבצין הרבה ב"א ומעלין אותו משם, יש מי שאומרין הרוחץ באותה בקעה מצטנן ואותם המים משלשלין בני מעין וזה פי' ביקא2 (ר"ח שבת קמז:).
1 עי' הערה שלקמן. –
2 כך בר"ח שם וכן ברוב נוסח' הערוך, שהובאו בו את הדברים בלשונם. ובהעה"ך דפוס קראקא ביקה, הא בסוף. והנה הדברים האלה של הר"ח הם פרוש לדברי הגמרא שם על המשנה אין יורדין לפילומא, ושאלו מאי טעמא וענו משום פיקא. כך ברוב הנוסח', פא בראש, במקום בית. ובקצת כ"י בוקא, וכן בעה"ך דפוס ראשון, וכן הביא הרמב"ם בהלכותיו (שבת כא כט) שני הפרושים.