בְּלוֹרִית

* 1, ש"נ, — שערות ארוכות של הפדחת על המצח: יום תגלחת זקנו ובלוריתו ע"ז א ג. אילו דברים מדרכי האמרי המספר קומי והעושה בלורית תוספתא שבת ו א. ישראל המספר את הגוי כיון שהגיע לבלורית שומט את ידיו שם ע"ז ג ו. המספר לגוי מספר עד שמגיע לבלורית וכיון שמגיע לבלורית הרי זה מושך את ידיו ירוש' שם ב מא.. ד' מאות ילדים היה לו לדוד וכולן בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות סנהד' כא.. תפשה (את כזבי בת צור) בבלוריתה והביאה אצל משה שם פב.. העושה בלורית אינו  מגדלה אלא לשמה של ע"ז מד"ר דבר' ב.



1 אעפ"י שיש לה למלה זו קצת צלצול של מלה נכרית, אעפי"כ לא עלה בידי חכמי הלשון למצא לה מקור בלשונות העתיקות היונית והרומית, וכבר דחה לֶו בהערות לקרויס כל ההשערות בענין זה. ובאה מלה זו גם בסור' בפשי'  ישעי' ג כד בלורא , אך הסורים בעצמם מפרשים בלורא כמו בלור بلور בערב' אבן יקרה. ובמשמעת מלה זו הנה נראה מהמאמר בתוספתא המספר קומי והעושה בלורית, שבלורית אינה קומי, שהם השערות הארוכות שהיו מניחים להם בחורי הרומאים והיונים, ביונית ϰóμη. והיו מקריבים זה לע"ז. ור"ח סנה' כא. תרגם ד'ואבה בטיית (כמו שהגיה לנכון לֶו) והוא ציצית השער שמעל המצח.