* 1, ת"ז, לנ' בְּלוּמָה, — א) נפוח, צבה2, geschwollen; enflé; swollen, למשל האף, השפה: פיו בלום ורגליו מוהלמות מחמת עצמו ישחט מחמת הרוח לא ישחט תוספת' בכור' ד יג. שמא חוטמה נאה בלום הוא נדר' סו:. —  ב) °במשמעות סגור: תמיד יסכר פיו ושפתו תהי בלומה יפת הקראי, לקו"ק נספ' 20. גם הספירה העשירית שהיא ספירת השכלים הנפרדים בלומים הם לפניו ואינן יכולין לעשות דבר כ"א ברשותו גנת אגוז ג'יקאטיליה, ח"ב, סח.. יכריחונו בזדונם לעשות יותר מכחנו לחרוש ארצם ולדוש גרנם ופינו בלום וחסום ר"י קלונימוס, אגר' בע"ח, א ו.