1, ת"ז, לנק' גִּבֶּנֶת, מ"ר גִּבְּנִים, גִּבְּנוֹת, — א) מי שגביניו ארוכים: או גִּבֵּן2 או דק או תבלול בעינו (ויקר' כא כ). — ב) °בעל חטטרת3, bucklig; bossu; humpbacked, — ובמשמע' זו רוב שמושו בלשון: ראשו (של הלולב) כפוף כאגמון דומות לאיש גבן (רש"י סוכ' לא:). הנניח לעולם הנשמות לכל גבן ואיש בעל חטוטרה (עמנ', מחברת ח). — ומ"ר: ותצא האומנת ותמצא גבן אחד ובידו תוף וחליל וכו' ויאמרו לו חבריו הגבנים אם לא תוליכנו עמך עתה נגלה הדבר (משלי סנדבר). מי שמפני טוסי (שעול) נעשה גבן זה ימות מהר (אוצה"ח, ר"י צהלון ה ו). — ג) °ש"ז, מין דג: הגבן הוא מין אחד במשפחתו ונכר היטב בגבו הגבנוני הרבה עיניו גדולות ובמקום מכסה האוזן נמצא לו קרום רחב הפרוש עד סנפירי בטנו מראהו ממעל ירוק כזהב ומצדיו כלבנת הכסף קשקשיו קטנים מאד משכנו בנהרות הודו (תוה"א לשינהק, מער' הדגים ד לא).