1, ש"ז, מ"ר גֶּחָלִים, כנ' גֶּחָלַי, גֶחָלֶיךָ, סמי' גַּחֲלֵי, — מה שנשאר מכל עצם בהשרפו באש ועוד האש בוערת בו, glühende Kohle; charbon ardent; vive coal: פחם לְגֶחָלִים ועצים לאש ואיש מדונים לחרחר ריב (משלי כו כא). אם יהלך איש על הַגֶּחָלִים ורגליו לא תכוינה (שם ו כח). חציו (של הפסל מעץ) שרפתי במו אש ואף אפיתי על גֶּחָלָיו לחם אצלה בשר ואכל (ישע' מד יט). הרבה העצים הדלק האש התם הבשר והרקח המרקחה והעצמות יחרו והעמידה על גֶּחָלֶיהָ רקה למען תחם (יחזקאל כד י-יא). — וסמי': ולקח מלא המחתה גַּחֲלֵי אש מעל המזבח (ויקר' יו יב). מראיהם (של חיות המרכבה) כְּגַחֲלֵי אש בערות (יחזק' א יג). בא אל בינות לגלגל אל תחת לכרוב ומלא חפניך גַחֲלֵי אש מבינות לכרבים (שם י ב). גחלים לוחשות, אוממות (ברכות נג:). גחלים שעממו (שבת לז.). גחלים של רותם (שם:). — ואמר המשורר: ירֻחם בך יתום אסיר תקוה ולבו בגחלי העני נכה (ר"י הלוי, ירחם בך). יה, קום לעובדי שקוץ צלמם הולך בצלם וּצְלֵם בְּגַחֲלֵי צלם (הוא, קוראים בלבב). — ובמליצה להברק: עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גֶּחָלִים בערו ממנו (ש"ב כב ט). וירעם בשמים יי' ועליון יתן קלו ברד וְגַחֲלֵי אש (תהל' יח יד).