*, דיהא, ת"ז, לנק' דֵּהָה, מ"ר דֵּהִים, דֵּהוֹת, —  גון דֵּהֶה, לא כל כך עז, לא לבן ביותר, לא שחור ביותר, וכדומה בזה, dunkel; terne; dim: (לבן) של שלג עזה ושל סיד דיהה ממנה (נגע' א ב).  שחור כחרת וכו' דיהה מכן טהור (נדה ב ז).  עמוק מכאן (מחרת) טמא דיהה מכן טהור (שם כ.).  לבנונית שהיא דיהה מקרום הביצה ולמטה אינה צרעת אלא בוהק (רמב"ם טומא' לרעת א א).  — וקצת גם במשמ' לא כל כך עבה: כל ששכבת זרעו דיהה1 (יבמ' פ:).  זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת (נדה לה:).  — ומ"ר דִּהוֹת, גם במשמ' קצת רכות: ענבים דיהות ונותקות אם היין זיתין קשין ואינן נותקין את השמן (ירוש' תרומ' ג מכ :).  ובהשאלה, לשון דיהא, קצת כהה, לא עזה: כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא (ירוש' ב"ב ח טז.).