א. דָּהַב
*1, קל אינו נהוג.
— הפע', הִדְהִיב, — נגש וגבה ממון בלחץ שלחץ: ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מַדְהֵבָה 2 (ישע' יד ד), ןעי' מַדְהֵבָה. — *והדהיב פניו של פלוני, גרם שיוריקו, מבושה או מפחד: ר' שמואל בר נחמן אמר מלכות שהיא מדהבת פניו של אדם בשעה שבא אצלה (מד"ר ויקר' יה).
1 לפי דעת רוב המפרשים מן השם דהב בארמ' במשמ' זהב, וזה דחוק. ואמר מנחם: פתרונו לפי עניינו ענין נוגש. וריב"ג: גבית הזהב.
2 במקור המודפס הפניה להערת-שוליים שאינה מופיעה — הערת פב"י.