1, ש"ז, מ"ר דּוּדָאִים, סמי' דּוּדָאֵי, — צמח טוב הריח ששרשו דומה קצת לצורת צלם אדם ויחסו לו בימים הקדמונים סגולה לעורר ולחזק תאות המשגל ולתת פרי בטן לעקרות, Mandragaro: וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דוּדָאִים 2 בשדה ויבא אתם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מִדּוּדָאֵי בנך (בראש' ל יד). הַדּוּדָאִים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שה"ש ז יד). — ואמר הפיטן: יושר עורות גדים, וזלת מי דלים, ידעו פלאים, בירח דּוּדָאִים, קוץ ודרדר, יום לפור אדר (קרוב' לפור', אמל ורבך). — ודרש הדרשן: מה הדודאים מולידים אהבה בעולם אף הם (הגוף והנשמה) מולידים אהבה בעולם (מדר' הנעלם, זהר, תולד'). — והיחיד: רק דודא אחד יפרח להדד (יוסף הלוי, לתתונת רעי).
1 בצורתו החיצונה משקל עוּגָב, אוּלָם, ומ"ר דוּדָאִים בקמץ מתקים, כמו חטָאי, אולי מפני האלף. כך המדקדקים הקדמונים. אך רוב החדשים סוברים כי הוא נגזר מן דודים במשמ' אהבה, ור"ל פרי מעורר אהבה, ומשקלו הוא דוּדַּי, ונתחלף היוד באלף, כמו צבי צבאים, וכן לוּלַי, ודומה לזה חֶלְכַּי. ברט (Barth N B § 231. 2) אינו מכריע מה הוא היחיד מן דוּדָאִים. וכבר השתמשו ביחיד דודא בספרות.
2 ת"א: יברוחין.