דּוּקִיָּה
°1' ש"נ, מ"ר דּוּקִיּוֹת — מה שאדם מוציא ולומד בכח הסברה מדקדוק הלשון והכונה של מאמר מהמאמרים: וכמה דוקיות שאדם שומע מקו"ח מכח לשון התלמוד (מכת' ר"י ב"ר טודרוס לקהל' פרובנציה).
1 בארמ' דוקיא: בדוקיא דהא מתני' קמיפלגי (כתוב' לא:), ועוד, מן דוק. משק' דומיה, תושיה.