*, דְּחִיָּה, ש"נ, מ"ר דְּחִיּוֹת, — א) שה"פ מן דָּחָה: ומאימתי מטמא (שעיר המשתלח) בגדים משיצא חוץ לחומת ירושלם רבי שמעון אומר משעת דחייתו לצוק (יומא ו ו).  מניין שטעון (הנסקל) דחיה (יומא ו ו).  מניין שבדחייה ת"ל ירה ומנין שבסקילה ת"ל סקל ומנין שבסקילה ובדחייה ת"ל סקל יסקל או ירה יירה ומנין שאם מת בדחייה יצא ת"ל או ירה יירה (יומא ו ו).  ואמנם פעלו (של כח המעכל) במותרות וכו' או יקל בשולם להדחות מהאברים הנעצרים מהם בדחייה הדוחה בדקדוק עצמיהם (יומא ו ו).  או מזג קר מונע העכול והדחייה או חולשה באצטומכא (יומא ו ו).  וזו היא דחיית השמאל (יומא ו ו).  כי יהיה להם תמיד תוחלת ממושכה היותר נאות להם בדחיות שאתחבל  להמשיך ולדחות (יומא ו ו).  פעמים רבות נתרעם שמעון עם קרוביו וקרובי ראובן מדחיותיו וחלה פניהם שיגמרו פשר שכירות המרתף (יומא ו ו).  — ב) בטול כח של חובה מן החובות לזמן מה, Einstellung; suspension: שעיקר דחייתן שבת (ירוש' שבת יט יו ד). — ג) °אחור דבר לאחרי זמן מה, Aufschub; ajournement; adjournment, בחשבון הזמנים, בקביעות החדשים, המועדים וכדומה: ועיקר שאר הארבע דחיות אלו הוא זה העקר שאמרנו שהחשבון הזה במהלך אמצעי (יומא ו ו).  יש שם סימנין שתסמוך עליהם כדי שלא תטעה בחשבון סדור חדשי השנה והן בנויין על עיקרי זה החשבון והקביעות והדחיות שביארנו דרכם (יומא ו ו).  בספר רבינו משה לא הזכיר כל עיקר דחיות דניסן ופי' טעם דחיות דתשרי לפי חשבון הזה הוא קיבוץ הירח והשמש בהילוכם לא במקומן האמיתי לפיכך עשוי יום קבועה ויום דחייה כדי לפגוע ביום קיבוץ האמיתי (יומא ו ו).  — ומשל: דחית דבר אינו בטול דבר (יומא ו ו).