דְּחִיפָה
*, ש"נ, — שה"פ מן דָּחַף: נגיחה ודחיפה (ירוש' שבת ז ט ד). אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה (רש"י שמות כא כב). לא ליגח בקרן ולא ליגוף דחיפת גוף (הוא, ב"ק יה:). — ואמר הפיטן: ואף גם זאת שמעו שנוקשתי בִדְחִיפָתָם, וכילק עלה עיפתם, שמעת חרפתם (קינ' לת"ב, איכה אשפתו). — ובמשמ' °הסתה והכרחה: לא נתכוונתי לקדשה אלא לראובן וכו' ואם אמרתי (הרי את מקודשת) לי לא היה רק מחמת דחיפת הבחורים (מרדכי קדוש' תקמז).