*, ש"נ, מ"ר דִּישׁוֹת, — א) פעולת הדַּיִשׁ: אין דישה אלא לגדולי קרקע (שבת עה.).  רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה ורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה (ב"מ צ:).  כל מעשיהם של ישראל משונים מאומות העולם בחרישתן ובזריעתן ובקצירתן ובעומרים ובדישתן ובגרניהם וביקביהם (פסיק' רבתי טו).  — ב) בהשאלה, כתישת אבר הזכרות בשעת תשמיש: מאי מקום דישה א"ר יהודה מקום שהשמש דש (נדה מא:).  היה משמש עם הטהורה שנכנס בהיתר ואמרה לו נטמאתי עכשיו ופירש מיד בקושי האבר חייב אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי (רע"ב שבוע' ב ד).  — ובכלל °דריכה ורמיסה ברגלים: שהיו דשין שם בני אדם העוברין בינתים ומעלי ההיא דישה לכותל שניהם שמתחזקין היסודות (רגמ"ה ב"ב כב:).  בעיר חדשה אינו סומך בלא הרחקה מפני שצריכה דישה (שם).  כותל גינה מתוך שאין דשין אתה מבפנים צריכה דישה מבחוץ (רש"י שם).