ב. דָּפַן
* 1, פ"י, צווי בכנ' דְּפָנוֹ, — דָּפַן את פלוני, השתמש בכח הרשות וכיוצא בזה והכריח את פלוני לעשות מה שהחק מחיב אותו, zwingen (dem Gesetze zu gehorchen); forcer (d'obéir á la loi); to force to obey (the law) : מנין שאם אינו רוצה (הכהן לגרש את האשה) דפנו2 ת"ל וקדשתו בעל כרחו ספרא אמור א. דפנו בעדים יבמ' פח:.
1 המלונים הביאו גם פעל זה בערך הקודם. אך בכל שמושו של השרש הקודם גם בערב' אין שום דבר שממנו יכול להסתעף פעל במשמ' שיש לו לדפן זה. ולכן נראה כי זה שרש אחר, ומקביל לו בערב' נַפַד نَفَد שר"ל הביא בדין ונדון אתו וגבה ממנו כל מה שהוא חיב לו.
2 ובארמ': אתו עליה בני משרוניא דפנוהו ב"מ קז:. משום דפנוי גיט' לד.. ופרשו המפרשים כמו הלקוהו, אך ממה שהשתמשו בפעל זה דוקא במקרים של הכרח להכנע לפני הדין, נראה ששרש זה שמש רק במשמעה זו.