פ"י, — דָּקַר אותו בחרב, ברֹמח, נעץ את החרב את הרמח בתוך גופו, durchbohren; transpercer; pierce:  ויקח רמח בידו ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וַיִּדְקֹר את שניהם (במד' כה ז-ח).  והביטו אלי את אשר דָּקָרוּ (זכר' יב י).  ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך וְדָקְרֵנִי בה פן יבואו הערלים האלה וּדְקָרֻנִי והתעללו בי (ש"א לא ד).  וּדְקָרֻהוּ אביהו ואמו (זכר' יג ג).  ויאמר לו שלף חרבך ומותתני וכו' וַיִּדְקְרֵהוּ נערו ומת (שופט' ט נד).  שהנודר כילו (כאלו) נוטל חרב ודוקרה בלבו (ירוש' נדר' ט מא:).  כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב (נדר' כב.).  — *ובהשאל': בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את בחרבות שבלשונם (יומא ט:).  — ובמשמ' *נכנס לתוך, פתח: שהם (המים ששותה לרפואה) דוקרים את המרה (שבת קי.). ומי פרת קרבימו דוקרים (קינ' לת"ב, איכה את).

— נִפע', נִדְקַר, — שדקרו אותו ברֹמח: כל הנמצא יִדָּקֵר וכל הנספה יפול בחרב (ישע' יג יה).  בשעה שנדקר זמרי עמדו השבטים עליו ואמרו ראיתם בן פוטיאל זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז הרג נשיא מישראל (מד"ר במד' כא).  בבא היום שיתקבצו אל ירושלם כל הגוים אחרי מות הנדקר הנזכר (ראב"ע זכר' יד א).  

— ואמר הפיטן:  בנים היקרים, בחרבות נִדְקָרִים, לוים המשוררים, וכהנים מקטירים (קינ' לת"ב, אצבעותי).

— פֻע', דֻּקַּר, —  כמו נפעל:  כי אם הכיתם כל חיל כשדים הנלחמים אתכם ונשארו בם אנשים מְדֻקָּרִים איש באהלו יקומו ושרפו את העיר זאת באש (ירמ' לז י).  ונפלו חללים בארץ כשדים וּמְדֻקָּרִים בחוצותיה (שם נא ד).

— פִע', °דִּקֵּר, —  גרם כאב בגוף כעין כאב מנעיצת דבר חד:  מדקר בצדדים (ספר רפואות אסף)1.

— הִפע', °הִדְקִיר, —  כמו קל, ואמר המשורר:  ויום יעלה עשן אפם וזעמם בפטיש שיר יפוצצו הררים, וידם תאחז העט כרומח להדקיר סוררי עם וממרים (משה דרעי קראי, לקו"ק צ).  — ואמר הפיטן:  ממאסת כל עץ הִדְקִיר המזנה, מעכו לנמרים רדף המחנה, מחצם וכלם ויגד לאליפרני (יוצר שבת א חנוכה, אודך).