* 1, דּוּק-, ש"ז, מ"ר, דֻּקְרָנִים, דּוק-, קנה מפֻצל בראשו כעין שני קרנים או שִׁנַּיִם, ישתמשו בקנים כאלה למתוח עלהם דליות הגפנים: השרתוע והדוקרן והמעדיר והמלקוט של כובשין תוספתא כל' ב"מ ג יד. מקל שעשה בראשו מסמר להיות נוטל בה פת מאפפיארות הרי הוא כדקרן2 ומטלטל בשבת שם שבת יד-יה ג. — ומ"ר: המוכר את הכרם מכר את הקנים ואת הדוקרנים ואת זמורות שקמה שבתוכו שם ב"ב ג ו. והיו שם פרצות יותר מעשר היה נוטל אעים וסותם ודוקרנים וסותם ירוש' סוכ' א נב.. ארבעה סניפין של זהב היה שם מפוצלין מראשיהן כמין דקרנין3 היו מנח' צה..
1 משקל שֻׁלְחָן, בערב' דקראן دقران. ואעפ"י שכבר הסכימו החכמים כי מלה זו איננה שמית בעקרה וממקור יוני מוצאה והיא המלה δίϰρανον, וגם המלה הערב' ממקור זה יצאה, אעפי"כ יש רגלים לדבר, כמו שכבר העיר זה עמנ' לֶו בהער' לקרויס, כי המדברים עברית חשו במלה זו מלה עברית מהשרש דקר, ולכן יש לה זכות אזרח במִלּוֹן עברי.
2 כך בתוספתא צוק"מ, ובנוסח' דוקרן.
3 רש"י גרס דוקרנין.