*, הֲגִיָּה, ש"נ, — שה"פ מן הָגָה: שתהא הגיית יום ולילה שוה (ירוש' ברכ' א ח).  והגה הוא שם מענין הגייה (רלב"ג איוב לז ב).  ועם ההגיה הזאת (בתורה) תהיה חכם גדול (ר"י אברבנל, יהוש' א).  ולכן אמר שהעולם עומד על התורה ר"ל על ההגייה והעיון בה תמיד (הוא, נחלת אבות א).  שלא יתייאש אדם מהגיית התורה אחר שאינו יכול לגומרה (רשב"צ דוראן, מג"א ב טו).  אל תפרד מהגיית חכמה ומוסר ותתאבק בעפר רגלי חכמים ותתחכם (תפוחי זהב לר"י מילי, הנהג' הרא"ש).  — ובמשמ' הוצאת האותיות בכלי הדבור: ההגיה וההבעה (השרשים חריב"ג, לען).  כי אותיות האלפא ביתא (משמשות) להגייה (קלוני' בר' קלוני', שמע הטבעי לאריסט' כ"י פריז).  ולכן אמר אין אומר ואין דברים כלומר שאינם מספרים כבוד אל בדבור והגייה כי אין להם דבור וקול (ר"י אברבנל, מפע' ה' ג ג).  והנה נפל שבוש גדול בהגיית קצת האותיות (רשב"צ דראן, מג"א ח"י ד).  שאי אפשר שתהיה הגיית הבית כהגיית הויו בשום פנים ולא היתה כן הגייתנו בהיותנו בארצנו (שם).  אך האות הנקראת אקא וכו' תשמש בלבד להשמיע במבטא באמוץ ןחזקה קול הגית החמשה ווקאלי (שלטי הגבור', לשונ' העמים ח:).