1, ש"ז, בכנ' הֲגִיגִי, מ"ר הֲגִיגִים, — דבור בלחש, בעמק הרגש, באנחה, מפני צער ושברון לב: אמרי האזינה יי' בינה הֲגִיגִי2 (תהל' ה ב). חם לבי בקרבי בַּהֲגִיגִי תבער אש (שם לט ד). — ואמר הפיטן: ענה קוטרי רקח מרקחת, רחש ניב מלקחת, הֲגִיג בוער כקלחת (סמא"צ, הושע' ליום ד, ענה איומה). דוק שמיך בירכתיהם גם שם אם אסק, הודיך שם לשפטני על כל הנעסק, וַהֲגִיגִי ברוב שגגי בכיור אש הנסק (סליח' מוס' יוה"כ, יחביאני). בליל זה בשר לזרעם, הֲגִיגְכֶם לפני נבחר, וממעל תשמיע, זכותם לכם נצורה (סמא"צ, ערבית לכפור, כך בטחו). — ואמר המשורר: יהגו ויגשו כי חשבו הגיגם בין וגם דיעה (ר"מ דרעי, לקו"ק עד). לדבריו אלה פזרה עינו אש יוקדת, ולשונו תוך פיו מאש הֲגִיגוֹ נצרבה (יל"ג, מלח' דוד בפלשת' ב).
1 אין דמיון לו בשאר לשונות האחיות במשמעה שהוא משמש בעברית, ומשמעתו אנו לומדים רק לפי הענין.
2 חבר אותו מנחם עם הגה, ופרשו מלשון דבור ומלל. וכעין זה שאר המפרשים, ובמשמעה זו השתמשו בו הפיטנים והמשוררים.