*הַקְרָבָה, ש"נ, – שה"פ מן הִקְרִיב: בזמן שראוי (הכהן) לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה (מו"ק טז.). ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו (מד"ר ויקר' כ).  מכאן את למד שיום הז' להקרבה שבת היה (שם במד' יד).  גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין (ערוב' סג:). – ובמשמ' עומד, שנקרב: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות (שם, שמות כא). – ובסגנון הקראים במשמ' בקרוב, ההפך מן ברור: ואולם סימני ההקרבה כפי דתנו אנחנו בני מקרא נבארם כי מצות תוריות אע"פ שתלויות בדעת הברור כן תלויות בהקרבה וכשעושים בהקרבה עושים אך אם יודע בדעת הברור חוזרים מן ההקרבה אל דעת הברור (ג"ע לר"א הקראי, קדוה"ח ט).  מפני שדעת ההקרבה קיימת וראויה להשתמש בה בין במנהג העולם בין בעניני המצות ואולם מה שמצאנו במנהג העולם שהדעת שופטת להתנהג בדעת ההקרבה במקום שאין שם דעת הודאי וכו' שמצאנו במנהג העולם שהאדם ירצה ללכת למדינת הים להרויח וזה אינו ידוע לו בבירור כי אם לפי דעת ההקרבה ויעשה על פי הקרבתו (שם י).