, פ"ע, — הָרַס אל הדבר, העיז ועשה דבר מה שלא היה ראוי לעשות, sich erdreisten; oser; to hav the audacity:  רד העד בעם פן יֶהֶרְסוּ1 אל יי' לראות ונפל ממנו רב (שמות יט כא).  והכהנים והעם אל יֶהֶרְסוּ לעלת אל יי' פן יפרץ בם (שם כד). —  ואמר המשורר:  יעלת חן רחמי לבב שכנתיו מעודך, תדעי כי יום תנודי אסוני בנדודך, גם בעת יהרסו עיני להביט אל הודך, מלחייך פגעו בי נחשים יפרישו (ר"י הלוי, דיואן, הוצ' מק"נ). —  והפיטן אמר:  הָרְסוּ מרום הרים, ארצי בזאו נהרים, לשפוך דם ממהרים (יוצר שבת ג אחה"פ). —  והשתמשו בו הסופרים הרבה במשמעה זו:  שאין ראוי למעיין בספריו שייחסהו במה שיחקור עליו לעזות או היותו משתבח ומתפאר והורס בדבר במה שאין ידיעה לו בו וכו' כי צריך לאדם שלא יהרוס לזה העניין העצום הנכבד (ר"ש א"ת, מו"נ א ה).  אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבתם והשיגו אבל השגה בלתי שלמה (שם).  שהם כלם אלו מצאו ענייני בני אדם מסודרים כפי מה שיראה להמון שהוא סדר לא היו נכנסים לדבר מזה העניין כלו ולא היו הורסים אליו (שם ג יו).  ובלבד שהאיש בעל הדת ילך בה דרך ישרה ויחזיק בה כראוי ולא יהרס להרהר אחריה (מלמ' התלמיד', בראש').  שלא יתחכם יותר ולא יהרוס להביט במה שאין ראוי לו בהנהגת השם ושמירתו לעולם (שם).  וכן לא יהרוס לעלות ולמהר ולהוציא דבר מתוך דבר בחכמת האלהות (שם, שמות).  ומביא התלמיד ההוא להרוס ולעלות במקום שאינו ראוי לו ונופל מטה מטה (שם, וארא).  והכת השניה המתחכמים יותר וההורסים להסתכל במה שאין ראוי להסתכל (שם, בראש').  ואחר התמידו להיות עם השם עד שהתחזק שכלו והוא שלא הרס מהר להכחיש באמונה טובה מקובלת בידו בשביל ספק שיכנס לו בה (ר"ש א"ת, יקוו המים 95).  ולכן אנשי לבב ישמעו לי ואל יהרסו לראות בספרי האחרונים הבנוים על פי שכלם האנושי (עמה"מ, עולם התוהו נו).