* , ש"נ, — שה"פ מן הִרְשָׁה, כח נתון לאדם שמרשה לו לעשות דבר מה, Ermächtigung; procuration: הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ובסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה בכור' מז:.  אם ירצה אדם לשגר עמהם (עם הישמעאלים) גט לאשתו כרוך בבגד ויאמר לאחד מהן תן זה לפלנ' ישר' ויכתוב לאותו ישראל הרשאה שיתננו לאשתו בפני שנים וכו' תשו' הגא', הרכבי שיב.  העדות שהעידו עליה שני העדים באותו השטר על המורשה בעצמה נכונה ותלויה ועומדת עד שיתקיים שטר ההרשאה בשלשה שם קפא.  אבל ודאי אם הנשבע הזה יש לו תביעה הוא כותב הרשאה לאחר וכו' ובמשפט ההרשאות הנכונות שם קפ.  נהגו בני קירואן מימות אבותיהם ועד עכשיו לכתב בהרשאותיהן שיכתב המרשה לחבירו שירשהו ליקח לו ממון ממדינת הים יכתוב לו כך וכו' שם קצט.  שמי שמרשה חבירו ולאחר שנתן לו הרשאה נמלך ומבקש לבטלה ומרשה אחר הלכ' פסוקות, ממונות.  מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחד או שהיו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו רמב"ם, שלוח' ושותפ' ג א.  וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהן שכך כותבין בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו שם.  הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה שם ז.  ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי שם יא.  שהרי ראובן אומר לו תן לי הפקדון שיש לי בידך וזו הרשאתי תהי אצלך שם י.  ומן הדין היה שלא אשיבך על כתב זה שהגיע עתה בעבור ההרשאה אבל אהבתי ערוכה ושמורה וכו' אגר' הרמב"ם לר"א הדיין.