1, פ"ע, עת' אָזִין, — כמו אָזַן, אאזין: הן הוחלתי לדבריכם אָזִין עד תבונתיכם (איוב לב יא). מרע מקשיב על שפת און שקר מֵזִין על לשון הות (משלי יז ד). —  ואמר הפיטן: בלי רדות תמתו בעבודתו להאנין, נכחו אם יזין, לשוטט ולהצנין (מחז' ויטרי תפב).  —  ואמר המשורר: ובכיתה כי יָזִין מבור תחתיה, הוא יזנח את קברו עפר גם רמה, יריד יבך תמרורים אף ייליל עמה (אד"ם ומיכ"ל, אבל יחיד). מה קול אָזִין, הזה דוד קולך, צלצלי נעם עז הנעורים עוררו, עורה כנור שחרות ימי העירה (הוא, אחרית שאול).