* 1, ש"ז, - העלה בעל אוב את המת בזכוּרוֹ, עשה פעולות מיוחדות באברי המת בכונה להעלותו או להעלות את רוחו מקברו למען יענה על שאלות שישאלוהו ויגיד העתיד לבוא, Toten beschwören, citieren; évoquer des morts; to conjure up the deads: דורש אל המתים זה המעלה בזכורו2 אחד המעלה בזכורו3 ואחד הנשאל בגלגלת מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגלגלת שהמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת והנשאל בגלגלת עולה כדרכו ועולה בשבת (תוספתא סנה' י ג, גמ' שם סה. וספרי דבר' קעב). ר"ש אומר (מעונן הוא) זה המעביר שבעה מיני זכור4 על העין (גמ' שם). ג' דברים נאמרו במי שמעלה מת בזכורו המעלהו רואהו ואינו שומע קולו מי שמעלה לו שומע קולו ואינו רואהו ומי שאינו צריך לו לא שומע קולו ולא רואהו כך האשה שהעלת את שמואל ראתה אותו ולא שמעה קולו שאול שהיה צריך לו שמע קולו ולא ראהו אבנר ועמשא שלא היו צריכים לו לא רואין אותו ולא שומעין אותו (מד"ר ויקר' כו). מעלה מת בזכורין (פסיק' רבתי כג).
1 עי' הערה שלקמן.
2 כך הגרסה בתוספתא שבש"ס וילנה, ובמהד' צוק"מ: זה אחד המעלה וכו', וחסרות המלים "המעלה בזכורו" שבין זה ובין אחד, ודבר ברור הוא שנשמט בהסח הדעת של הסופר.
3 בגמ' בבלי שם הובא מאמר זה בשם תנו רבנן לא לדורש אל המתים כ"א לבעל אוב, ודורש אל המתים פרשו זה המרעיב עצמו והולך ולן בביה"ק. ולא נתברר מהו בדיוק פרוש המלה זכור. הערוך לא הביא שום פרוש. רש"י פרש: מעלה ומושיב את המת על זכרותו. ע"כ. והמעביר ז' מיני זכור פרש שכבת זרע מז' בריות, וכל זה תמוה ודחוק, וכבר דחו התוספ' שם פרושו ואמרו וז"ל: ולא יתכן בבעל אוב דשאול אלא נראה דשם מכשפות כך הוא תרגומו דאוב וידעוני מתרגמינן בידין וזכורין. ע"כ. והנה בנוסח' התרגום כתוב ודכור, ולא זכור, אבל בת"י בדבר' יח יא מזקי זכורין, וכמו"כ בסור' זכורין, והשם זוכרא, הפעולה של הזכורא, ונראה שאין זה מהשרש זכר במשמ' זכירה בכח הזכרון, כי למושג זה משמש בסור' השרש דכר ולא זכר, ואעפ"י ששתי האותיות ד ז מתחלפות זו בזו, מכל מקום קשה לחשֹב כי דוקא במושג זה נתחלפה הדלת המשמשת לפעל דכר בכלל בזין שבמשמ' זכירה לא באה לעולם בלשון זו. עכ"פ בזה עוד לא נרפא לנו, ועוד אין אנו יודעים מה הכונה במעלה בזכורו. וגם החדשים לא מצאו פתרון מדויק למלה זו. לוי שער כי זו מלה יונית, זקורוס, במשמ' כהן. אבל אין כאן שום מקום לכהן, ואין לשון המעלה בזכורו מתישבת כלל לפי פרוש זה. יותר אולי מתישב על הלשון פרושו של יסטר' שפתר זכור כמו"כ במשמ' אבר הזכרות, אך בכונה אחרת קצת, והוא שבעל אוב משתמש באבר של זכרות, שלו בעצמו או של המת או של מת אחר, לסגולה להעלות עי"ז את המת. והנה כבר הזכירו החכמים בנוגע להשם אוֹב את השם הערבי זֹכְרַה زُکرَة שמשמש במשמ' נאד וגם במשמ' בטן, ובלשון ההמונ' בפרט בסוריה משמש שם זה גם במשמ' טבור שָׁרר, ואולי באמת השתמשו כסגולה אז להעלאת המתים בהשרר או הטבור של המת או של איש אחר.
4 בספרא ובתוספתא שבת ז יד חסרות המלים "שבעה מיני זכור".