* , זכאי, זכיי, ש"ז, מ"ר זַכָּיִם, זכאים, זכיים, — א) מי שהוא נקי מחטא, מי שזכה בדין: ב' אומרים זכאי וא' אומר חייב זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב וכו' יוסיפו הדיינין (סנה' ג ו). בן סורר ומורה נידון על שם סופו אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב (שם ח ה). שלא חייבתי את הזכאי ולא זכיתי את החייב (מד"ר במד' יח). ומעיינין בדינה (של הנשמה) אם תצא זכאית בדינה מוסרין אותה לרחמיאל (עמה"מ, שעשועי המלך לג). — ומ"ר: וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין (אבות א ח). — ב) * זַכַּי בדבר, יש לו זכות בו, הדבר שייך לו עפ"י החק והצדק: האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה (כתוב' ד ד). שהמוכר זכיי בפיאה (ירוש' פאה ה ד). אם אמרתם בנשואה שכן בעלה זכאי במציאתה וכו' תאמרו בארוסה שאין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה (כתוב' עח:). — ומ"ר: ולא זה וזה זכאים לא במציאתה ולא במעשה ידיה (יבמ' י א). — וְזַכַּי לעשות דבר, רשאי, יש לו רשות לעשותו: כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו (שבת כג ג). מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן (תוספתא ברכ' א א). — ג) נרדף עם צדיק, ישר, מי שיש לו זכות: מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (ספרי, פנחס קלג). יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה [כמשה רבינו] אלא שאין דורו זכאי לכך (סנה' יא.). אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב (שם צח.). ולעולם ימוד אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב (שם קהל', זבובי מות). — ומ"ר: כשהיו ישראל זכאים היו מעידים בעצמם (ספרי, האזינו שו). שהיו (בנות צלפחד) זכאות בנות זכאי (שם פנחס קלג).