א. זָכַר

1, פ"י, זָכַרְתִּי, אֶזְכֹּר, אֶזְכָּרְךָ, אֶזְכְּרֶנּוּ, זָכֹר, לִזְכֹּר, בְּזָכְרֵנוּ, זְכֹר, זָכְרָה, — א) זָכַר את הדבר, שמר את הדבר בדעתו, נשאר שמור אצלו ולא מש משם, gedenken; avoir dans l'esprit; remember:  ולא זָכַר שר המשקים את יוסף וישכחהו (בראש' מ כג).  זָכַר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור (תהל' קה ח).  לא תעשה (ביום השבת) כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וכו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וְזָכַרְתָּ כי עבד היית בארץ מצרים (דבר' ה יד-יה).  זָכַרְתִּי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמ' ב ב).  ויאמר משה אל העם זָכוֹר את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים (שמות יג ג).  זָכוֹר את יום השבת לקדשו (שם כ ח).  זְכֹר אל תשכח את אשר הקצפת את יי' אלהיך במדבר (דבר' ט ז).  למען תִּזְכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (שם יו ג).  אל תקצף יי' עד מאד ולא לעד תִּזְכֹּר עון (ישע' סד ח). — ב) העלה בדעתו, זכר דבר אחרי אשר שכחו, אחרי שנשמט מהדעת, sich erinern; se rappeler; to recollect:  והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וְזָכַרְתִּי את בריתי אשר ביני וביניכם (בראש' ט יד-יה).  ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום וַיִּזְכֹּר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על המים (שם ז-חשם כד א).  ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו וַיִּזְכֹּר יוסף את החלמות אשר חלם להם (שם מב ח-ט).  וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם וָאֶזְכֹּר את בריתי (שמות ו ה).  אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם וְזָכַרְתִּי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אֶזְכֹּר והארץ אֶזְכֹּר (ויקר' כו מא-מב).  ואם זָכַרְתִּי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל (איוב כא ו-ז).  ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלהים ולא זָכְרוּ בני ישראל את י' אלהיהם המציל אותם מיד כל איביהם מסביב (שופט' ח לג-לד).  על שלשה פשעי צר ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלֵמה לאדום ולא זָכְרוּ ברית אחים (עמוס א ט).  והיה כי יעשה יי' לאדני ככל אשר דבר את הטובה עליך וכו' והיטב יי' לאדני וְזָכַרְתָּ את אמתך (ש"א כה ל-לא).  והקימותי לך ברית עולם וְזָכַרְתְּ את דרכיך ונכלמת (יחזק' יו ס-סא).  על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בְּזָכְרֵנוּ את ציון (תהל' קלז א).  ויקרא שמשון אל יי' ויאמר אדני יי' זָכְרֵנִי נא וחזקני נא אך הפעם הזה (שופט' יו כח).  ותאמר יִזְכָּר נא המלך את יי' אלהיך מהרבית גאל הדם לשחת ולא ישמידו את בני (ש"ב יד יא).  עתה יִזְכֹּר עונם ויפקד חטאתם (הוש' ח יג).  אם הרגם ודרשוהו ושבו ושחרו אל וַיִּזְכְּרוּ כי אלהים צורם ואל עליון גאלם (תהל' עח לד-לה). — פִע', *זָכוּר, — א) שזֹכרים אותו:  אם רצה (המלך) לחלוץ או לייבם זכור לטוב (סנה' ב ב).  ולא יפחות השער וחכמים אומרים זכור לטוב (ב"מ ד יב).  אורח טוב אומר ברוך בעל הבית זכור בעל הבית לטובה כמה יין הביא לפני וכו' כל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי (ירוש' ברכ' ט יב ג).  ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל (ב"ב כא.).  ברם זכור אותו האיש לטוב שאמרו שמועה מפיו (חול' נד.). —  דבר זָכוּר:  בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אין שכחה (ב"מ יא.). — וזָכוּר לטוב, דבור נהוג אחרי הזכרת שם אדם גדול וחשוב:  זה אליהו זכור לטוב (מד"ר שה"ש, גן נעולׂ.  אליהו זכור לטוב שלא חטא הוא חי וקיים ׁׁׁ(שם קהל', מה שהיה). — ב) הוא זָכוּר דבר זָכוּר בדָבר, זָכוּר מדָבר, שהדבר תמיד בזכרונו:  זכור אני בפלונית שיצתה בהינומה וראשה פרוע (כתוב' ב י).  אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב (גמ' שם סו:).  אמר (משה) לפניו רבש"ע אני יודע באי זה צער היא (מרים) נתונה שאני זכור השלשלת שהיתה ידי לתוכה (מד"ר דבר' ו).  אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים (שם ט).  אמר זכור הייתי שהיה אבא מקריא אותי בצר לך ומצאוך (שם רות, ויאמר לה).  כדי שישא אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה (תוספ' מו"ק כג.).  זכור אני בפלונית שנישאת ונעשה לה מנהג הבתולות (רמב"ם עדות יד ג).  נאמן גדול לומר זכור אני כשהייתי תינוק וראיתי פלוני טובל ואוכל בתרומה לערב (הוא, אסורי ביאה כ טו).  מתוך שלא הותרה לה (לטבול) אלא ע"י מלבוש זכורה היא (שאסור לטבול המלבוש בלבד) (ביצ' יח.).  שאמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרוייה בו ועכשיו נתרחק ממני (מד"ר איכ', פתיח').  אמרו זה לזה היו זכורים אותן הימים שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר (שם במד' ז).  אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר (שם דבר' ז). — וּזְכוּרָנִי, מצֻוּמצם כך הניקוד במקור - הערת פב"י מן זָכור אני:  מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה (כתוב' כו.).  אר"א בר' צדוק זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה (סנה' נב:).

נִפע', נִזְכַּר, — א) שזכרו אותו:  והרעתם בחצצרת וְנִזְכַּרְתֶּם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאיביכם (במד' י ט).  קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה היטיבי נגן הרבי שיר למען תִּזָּכֵרִי (ישע' כג יו).  עלי חשבו מחשבות נשחיתה עץ בלחמו ונכרתנו מארץ חיים ושמו לא יִזָּכֵר עוד (ירמ' יא ט).  אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יִזָּכֵר שם ישראל עוד (תהל' פג ה). והסרתי את שמות הבעלים מפיה ולא יִזָּכְרוּ עוד בשמם (הוש' ב יט).  כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תִזָּכַרְנָה הראשנות ולא תעלינה על לב (ישע' סה יז).  ולא תזכרן2 צדקתו אשר עשה (יחזק' ג כ).  יען הִזָּכֶרְכֶם3 בכף תתפשו (שם כא כט).  והימים האלה נִזְּכָּרִים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה (אסת' ט כח). — ב) *עלה פתאם הדבר בזכרונו:  היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי (ברכ' ג ד).  ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו (פסח' ג ז).  מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא (יבמ' יו ז).  מתוך שהוא ישן על מיטה כפויה הוא נוער בלילה ונזכר שהוא אבל (ירוש' ברכ' ג ו).  טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה נזכר בהודאה חוזר לעבודה (בבלי שם כט:).  מעשה ועשה ר"י כר' אלעזר לאחר שנזכר אמר כדי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק (ערוב' מו.).  פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם  (של בית אבטינס שהיו בקיאים במעשה הקטורת) לשדה ללקט עשבים וראיתיו ששחק ובכה אמרתי לו מפני מה בכית אמר לי כבוד אבותי נזכרתי ומפני מה שחקת אמר לי שעתיד הקב"ה להחזירה לנו ומפני מה נזכרת אמר לי מעלה עשן כנגדי (יומ' לח.).  ראה מעשה ונזכר הלכה (סנה' פב.).  רבי ע"י שהיה סמוך לחורבן הבית היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם (מד"ר איכ', בלע ה').  הזכר שנסית אברהם בי' נסיונות (שם שמות מד). — ונִזְכַּר להם:  ואמר הקב"ה לכשיבאו בניו של זה (של אברהם) לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהן (מד"ר שה"ש, שני שדיך).  אמר לו (משה להקב"ה) הזכר להם כשהלכתי בשליחותך למצרים ואמרתי להן שמך מיד האמינו והשתחוו לשמך וכו' הזכר לבחוריהם ששלחתים והקריבו לפניך זבחים (שם שמות מב).

— הִפע', הִזְכִּיר, — א) הזכיר דבר, הוציא את הדבר מפיו כדי שישמעהו אחר:  ושם אלהים אחרים לא תַזְכִּירוּ לא ישמע על פיך (שמות כג יג). ובשם אלהיהם לא תַזְכִּירוּ ולא תשביעו ולא תעבדום (יהוש' כג ז).  יי' מבטן קראני ממעי אמי הִזְכִּיר שמי (ישע' מט א).  והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא כל אשר יַזְכִּיר אתה אליו יפחד (שם יט יז).  ויהי כְּהַזְכִּירוֹ את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחרנית (ש"א ד יח).  בכל המקום אשר אַזְכִּיר4 את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ כד).  מזכירין יציאת מצרים בלילות (ברכ' א ה).  מאימתי מזכירין גבורות גשמים וכו' מי"ט הראשון של חג (תענ' א א).  ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו (עדי' א ד). — ובמש' הוציא דבר מפיו כדי להודיע הדבר הזה:  הַזְכִּירוּ לגוים הנה השמיעו על ירושלם נצרים באים מארץ המרחק (ירמ' ד יו).  אַזְכִּיר רהב ובבל לידעי הנה פלשת וצר עם כוש (תהל' פז ד). — וכדי להעיר את פלוני שלא יסיח דעתו מזה:  ועשית נא עמדי חסד ואמת וְהִזְכַּרְתַּנִי אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (בראש' מ יד). — ב) כמו קל, במשמ' גרם שישָמר זֵכֶר הדבר ולא ישכח, או העלה זכר הדבר אחרי שנשכח:  וידבר שר המשקים את פרעה לאמר את חטאי אני מַזְכִּיר היום פרעה קצף על עבדיו ויתן אתי במשמר (בראש' מא ט-י).  מנחת קנאות הוא מנחת זכרון מַזְכֶּרֶת עון (במד' ה יה).  ואבשלם לקח ויצב לו בחיו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הַזְכִּיר שמי (ש"ב יח יח).  הַזְכִּירֵנִי נשפטה יחד (ישע' מג כו).  תמיד לא יחשו הַמַּזְכִּירִים את יי' אל דמי לכם (שם סב ו).  יען הַזְכַּרְכֶם5 עונכם בהגלות פשעיכם (יחזק' כא כט).  אמר לו עקיבא הזכרתני פעם אחת הייתי מהלך בשוק וכו' ועברתי על מה שכתוב בתורה (ע"ז יז.). — ג) הִזְכִּיר  שמו של פלוני או מעשיו בשבח והודיה, ספר אותם והלל אותם:  הודו ליי' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילתיו הַזְכִּירוּ כי נשגב שמו (ישע' יב ד).  חסדי יי' אַזְכִּיר תהלת יי' (שם סג ז).  אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם יי' אלהינו נַזְכִּיר6  (תהל' כ ח).  מזמור לדוד לְהַזְכִּיר7  (שם לח א), שם ע א.  אַזְכִּירָה שמך בכל דר ודר (שם מה יח).  ויתן לפני ארון יי' מן הלוים משרתים וּלְהַזְכִּיר  ולהודות ולהלל ליי' אלהי ישראל (דהי"א יו ד). — ד) הזכיר בשם יי', נרדף עם נשבע:  הנשבעים בשם יי' ובאלהי ישראל יַזְכִּירוּ לא באמת ולא בצדקה (ישע' מח א).

— הָפע', * הָזְכַּר, הוּזכר:  אף אלו כשרין לא הוזכרו (לפסוּל) אלא בזמן שנעשו בהדיוט (גיט' א ה).  מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא להוציא מהן דם (חול' כח:).

— הִתפ', °הִזְדַּכֵּר, — כמו נזכר ב:  וכאשר יזדכר אותו אז ימצא כי היתה לו זאת הידיעה (רלב"ג, מלחמ' ה' א י).  כי כן הוא דרך מי שירצה להזדכר דבר מה שחשב (ר"י אברבנאל, מקץ).  והם (שלשה כחות הזכירה שבמוח) שומר ומזדכר וזוכר (בתי הנפש והלחשים, כ"י פריז).



1 בערב' זַכַר ذَكَر, כמו בעבר', וגם במשמ' ספר דבר.  בארמ' דְכַר, באשור' זַכַרֻ, קרא, דבּר, הציע, הכריז.

2 כך הכתיב ברוב הספרים, והקרי תִזָּכַרְנָה, ובקצת ספרים כתיב וקרי תִזָּכַרְנָה.

3 כך הנקוד, אעפ"י שאפשר כי צ"ל כמו למעלה באותו הפסוק הַזְכַּרְכֶם.

4 אולי במקום תַּזְכִּיר.

5 ר' פתוחה ונשמטה היוד אולי מפני פעולת הריש.

6 לפי ת"ע ות"ס נגביר.

7 לא נתברר היטב כונת דבור זה.

חיפוש במילון: