1 כך בנוסחא'. ות"א: וכל בעירך תַּקְדֵשׁ דכרין בכור תור ואימר. ע"כ. כך בכל נוסח' התרג', חוץ משנויים קלים תורא במקום תור, תקדיש במקום תקדש, וכדומה (נתי' לגר), ונראה מזה כי פרש אונק' תזכר במשמ' צווי נכח. ואמר ריב"ג וז"ל: וכל מקנך תזכר בנינו בנין הנפעל אלא שהוא מתעבר אל וכל מקנך ופרושו הוציא הזכרים ממקנך ליי' כמו שאמר בו התרגום תקדש דכרין והפתח בכף תמורת צרי כמות שהוא בתשבר ותשכב. ע"כ. משמע מדבריו שבספרים שהיו לפניו היתה הכף פתוחה, ולא קמוצה כמו בספרים שלנו. אבל המסורה אומרת בפרוש קמץ בז"ק. ורש"י פרש תזכר במשמ' נסתרת למקנה וז"ל: וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה אשר יפטור זכר את רחמה וכו' תי"ו של תזכר לשון נקבה היא מוסב על היולדת. ע"כ. וכן ראב"ע, ואמר: ומלת מקנך בא במקום הזה על לשון נקבה ושמות רבים ככה על לשון זכר גם לשון נקבה. ע"כ. ולפי דעתם הכונה בתזכר זה, היא: תתפעל מזכר. והנה קרוב לודאי שהנוסחה שלנו משובשה קצת, ובמקום תזכר היה כתוב הזכר בהא הידיעה, וכך נראה לפי תרג' השבעים. ונוסח' השומר' היא תזכיר. והחדשים (Olsh. § 265 a, Bö. § 492, I, b, ואחרים) הסכימו כי העקר כנוסח' השבעים הזכר. ואעפי"כ אין אנו רשאים להזניח לגמרה הנוסחה המסורה שלנו, שבאה עליה הסכמת רבי הלשון, ורשאים אנו להשתמש בנפעל תִּזָּכָר במשמ' קבלת הפעולה מהזָכָר, ורגלים לדבר שבאמת לפחות בזמן המסורה כבר אמרו תִּזָּכָר וזה לא היה נקוד בדוי מבעלי המסורה. אלא כך נקבע באמת הדבור, אולי מפני שקודם היה כתוב הזכר, ואח"כ ראו בצורה זו של תזָכָר, במקום תזָכֵר כונה להבדיל בין משמ' נפעל מן השם זָכָר ובין משמ' נפעל של זכירה. מפני שהוא נפעל נגזר מן שֵׁם, ורצו להניח את השם כמה שאפשר בצורתו העקרית כדי שתובן הכונה, כך בעקר הדבר גם קניג (KÖ. I, 184). ולפי זה צריך לאמר בעבר נִזָּכָר, ולא נִזְכַּר כמו שכתב Ges K. 51 g, ולנקבה נִזָּכְרָה, — ועי' אדות צורת נפעל זה, ובכלל אדות נפעל נגזר משֵׁם, במבוא בחלק הדקדוק, בבנין נפעל.

2 מאמר זה מיוחס בערוג' הבשם שם לראב"ע. וכן בתויו"ט נזיר ב ב. והנה כבר הוכיח ר"י רייפמן בבית תלמוד יצחק וויס א, 188, שלא ראב"ע חדש הכלל הזה אלא המדקדקים שקדמוהו. ולא נתברר לי מי היה הראשון שנסח את הכלל הזה במליצה זו.