1, ש"ז, — דבר של פחד ובהלה, Schrecken; terreur; terror: והיתה אדמת יהודה למצרים לְחָגָּא2 כל אשר יזכיר אתה אליו יפחד מפני עצת יי' צבאות אשר הוא יועץ עליו ׁ(ישע' יט יז). — ואמר המקונן: בנות ישראל איכה שם צר לחגא כל כבודה הרכה והענוגה איכה אכלה פגה על חרבן הקהלות ׁיעק' אלמליח ZDMG 50, 238 , שנ' נת"ק). — °והשתמשו בשם זה ככנוי להחגים הנוצרים בפרט: אם חל ל"ג בעומר ביום א' שאין הגוים מסתפרין משום חגא שלהן יכולין להסתפר ביום ו' שלפניו (מהרי"ל, הלכ' שבוע'). ונהוג בלשון הדבור.
1 לא נתברר היטב מקורו ודקדוקו, ועי' לקמן.
2 — כך ברוב הספרים, ובס"א לחָגָּה, ובקצת ספרים לחָגָּא כתיב לָחֹג קרי. — ות"י: לדחלא, וכך הקדמונים וגם החדשים, ואמר ריב"ג: וענין לחגא נלקח מזה (מן חגג) כלומר שמתלבלבים ומתנועעים בעת זכרה. ע"כ. וכן החדשים אומרים כי חגּא במקום חֻגָּה, וזו אחת המלות המעטות שבאו בתנ"ך בצורה ארמית, כמו מטרא (איכ' ג יב), מרא (רות א כ), קרחא (יחזק' כז לא), וסוברים כי הן שארית מזמן ששמשה א כמו ה בסופי הברות בשמות נקבה. אבל, כל עקרו של גזרה זו מן חגג אינו טבעי, ואולי הוא שם משרש חגא حجا בערב' שמשמש גם במשמ' בושה, ודגש הגימל אולי מפני שסברו גם בעלי המסורה שהוא מן הכפולים.