ב. חוֹחַ
1, ש"ז, מ"ר חֲוָחִים, — כמו חָגָו: ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש העם ויתחבאו העם במערות וּבַחֲוָחִים2 ובסלעים ובצרחים ובברות (ש"א יג ו).
1 עי' הערה שלקמן. וכבר טען דונש ואמר כי חוֹחים וחוָחים הכל אחד, וז"ל: וחלקת (את השם חוחים) לשני חלקים ויתחבאו במערות ובחוחים (ש"א יג ו). כשושנה בין החוחים (שה"ש ב ב) והם חלק אחד ואשר אמרת כי חוחים הם כפחתים וכשיחים אין אמריך בהם נכוחים כי החוָחים הם החוֹחים ואם תאמר למה הונע זה וּבַהֲוָחִים אומר יש לנו במשקל חוָחים וחוֹחים דוָדים ודוּדים והאחד מדוָדים ודוּדים דוּד כאשר האחד מחוָחים וחוחים חֹח וכו' והתכונן לדבר בצחות תהי לך החכמה אחות. ע"כ. ואעפי"כ נראה יותר כי אם בכלל המלה חוָחים אמתית היא ממקור אחר.
2 י"ס ובחורים ואולי ובחגוים.