חוטֶא, ש"ז, מ"ר חוֹטְאִים, — כמו חַטָּא, מי שעושה חטאים,  Sündiger; pêchuer;sinner:  טוב ינחיל בני בנים וצפון לצדיק חיל חוֹטֵא  (משלי יג כב).  הן צדיק בארץ ישֻלם אף כי רשע וְחוֹטֵא  (שם יא לא).  ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' טוב לפני האלהים ימלט ממנה וְחוֹטֵא ילכד בה  (קהל' ז כו).  כי הנער בן מאה שנה ימות וְהַחוֹטֶא1 בן מאה שנה יקֻלל  (ישע' סה כ).  טובה חכמה מכלי קרב וְחוֹטֶא1 אחד יאבד טובה הרבה  (קהל' ט יח).  כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה וְלַחוֹטֶא1 נתן ענין לאסף ולכנוס (שם ב כו). אין החוטא נשכר  (שבי' ט ט), ר"ל אינו ראוי שהחוטא עוד ירויח מחטאו.  א"כ מצינו חוטא נשכר  (יבמ' צב:).  — ובינוני מהפעל חָטָא, עי' בזה הערך.