° 1, ש"ז, מ"ר חוּשִׁים, — הכח הטבעי שלב"ח לחוש דבר  Sinn; Sens; sense : וחוש המישוש סמוך לחוש הטעם והוא ממנו והנאתו (ר"י א"ת, תק' מד' הנפ' לרשב"ג) 2. ואומר כי ראש כל החושים והחשוב שבהן הוא חוש העין מפני שמעלתה מן הגוף כמעלת השמש בעולם (שם).  ה' החושים והם חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם וחוש המשוש חוש הראות הוא הדק והנכבד שבכלם וכו' ואחריו חוש השמע והוא דק להשיג מרחוק בערך אל חוש הריח ואחריו חוש הריח וגם הוא משיג מרחוק בערך אל חוש הטעם  וחוש המשוש שהם חושים גסים ולא ישיגו מושגיהם עד הדבקם בהם ופגעם אותם וחוש המשוש אין לו אבר מיוחד אך הוא נמצא לכל שטח הגוף (רוח חן ב).  כחוש הראות וכליו העין וחוש השמע וכליו האזן וחוש הריח וכליו הנחירים וחוש הטעם וכליו הלשון וחמישי הוא חוש המשוש וכליו כל אברי הגוף (ר"ש א"ת, פי' המלים הזרות שבמו"נ).  לפי שהשגת החוש למוחש הוא בהתפעלות החוש (ראב"ע, ספר העצמים).  והצורות אשר לא נשיגם כי אם בחוש הראות בלבד וכקולות והנגונים אשר לא נשיגם כי אם בחוש השמע בלבד וכן הריח ומיני המורחים בחוש האף וכן מיני המטעמים בחוש הטעם בלבד והחום והקור והרבה מעניני האיכות בחוש המשוש (חו"ה, היחוד י).  ותמצא יתרון השגת השכל על השגת החוש באשר החוש יצטרך בהגעת השגותיו אל היות נמצא הדבר המושג (אמונה רמה 55).  והאספוג הוא אמצעי בין הצומח והחי שהרי יש לו חוש ההרגש (שבט יהודה ז).  מדוע החיות חזקי החוש יתר מהאדם כי אמרו שהארי שומע למרחוק מאד והעורב מריח למרחוק וכן הדבורים והנשר רואה כמה פרסאות (שם לב).  כי החוש נאמר על מינים רבים מהם טבעי ונפשי ושכלי אם היה בעל החוש הרגשו נפשי והיה חושו והרגשו נפשי (שער השמים ג א).  שאעפ"י שהאדם לא ישיג את המושכלות זולתי בחוש אין זו ראייה שלא ישיגם הבורא יתברך בלתי חוש (ספורנו, אור עמים, השגחה).  ולא יורגשו (השדים) בחוש העין כי אם בהתלבשות צורה (מנח' קנא' לר"י מפיסא 49).  מה שלא יעיד עליו החוש לא יבא מופת עליו (שם 82).  אך חוש הטעם ואם הוא במעלה פחותה מכל החושים דרך הנהגת השמוש בו מעולה מכלן (תק' מד' הנפ' לרשב"ג).  והאיך התחזק בנפשכם הדבר הגדול הזה שיהיה לבורא הגופות וכו' אשר נתעלה והתקדש והתגדל מהשגת השכלים כל שכן מהחושים חבור עם הבריאה (כוזרי א סח).  כי אם לא יהיה משם לא יהיו חושים ואם לא יהיו לו עינים לראות בהם לא ראה שהיין רותח בחביות (אמונה רמה 37).  ואח"כ יצא הולד אל העולם הזה והוא חלש בחושיו זולתי חוש המשוש והטעם (חו"ה, הבחינה ה).  במה שאנו מתיחדים בו זולתם בחושינו הגופיים ואברינו הנראים (שם, הפרישות ה). — וביחוד °חוּש הַמִּשּׁוּשׁ, כנוי לתאות המשגל: ובלבד החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש חרפה לנו וכו' כי רוב מחשבות הנודעים מאנשי החכמה נטרדות בהנאות זה החוש ונכספות אליו (מו"נ ב לו).  וכל שכן חברת הנשים אשר היא חרפה לנו ביחוד יותר מכל מושגי חוש המשוש אשר עליו התיחסה חרפת האדם (ידע' הפניני, שו"ת רשב"א).  ובפרט אחרי חוש המשוש אשר הוא חרפה כמו שאמר הפילוסוף חוש המשוש חרפה (ש"ט ברש"ט, דרש').  תאות חוש המשוש אשר חרפה הוא (רמ"א, תורת העולה סב).3  ואלו היה חוש המשוש חרפה לנו כדברי ארסטו והנמשכים אחריו לא היו מעלים ענינו כל כך רז"ל והאמת כי חוש המשוש כאשר נשתמש בו על צד המותרות והביאות אסורות הוא חרפה אל האדם השלם אשר לו נתן השכל והידיעה (מנח' קנא' לר"י מפיסא 83).