א. חָלָא

א. פ"ע, עת' יֶחֱלֶא, — כמו חָלָה: וַיֶּחֲלֶא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ב רגליו (דהי"ב יו יב). — הִפע', הֶחֱלִיא, הֶחֱלִי: ויי' חפץ דכאו הֶחֱלִי 1 (ישע' נג י).  למה המציא האל רבוי הפירות המחליאים והממיתים (ידע' בדרשי, פרדס א).  עשנים עולים אל מוחם המזוהם ממרה שחורה המחליאה אותם והגוברת בהם (מכת' ר"ז הלוי לר' הלל).  כי יסורו ממך אלו החלאים ואלו המחשבות הארורות המחליאות לב החכם (הוא, פי' משלי ג ח).  ולקח (החולה) מן התבשיל (הארסי) ואכל ממנו ודחה התבשיל הליחה הארסיית אשר היתה מחליאה אותו אל מקום אחד מגופו ונרפא (רלב"ג מלחמ' ה' ב ד).  וליחה רעה בלתי טבעית מחליאה (ר"י אברבנאל, תולדות).   ויש אקלים מקצר הימים ומחליש הכחות ומחליא היושבים במקומות הדרומיים (אוהב משפט לאיוב כב).  שהנוה היפה בודק את הגוף ומחליאו ששנוי וסת אפילו לטובה תחלת חולי  מעים (רע"ב כתוב' יג י).   — ובהשאלה: הנה התוחלת והתקוה שימשך זמנה ויאריך ולא הגיע מה שקוו אליו היא מחליאה הלב כי הוא תמיד עם זה התוחלת (רלב"ג משלי יג יב).  ועל כן תמנענו תורתנו השלימה לטובתנו מהרבות באכילה ושתייה יותר מדאי פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי (ס' החינוך, קדוש' רמח).



1 כך לפי הנוסחה ולפי פרוש המפרשים במקום החליא.  אך הכתוב הזה בכלל כנראה משֻבש. ועי' חלה.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים