חֶלְאָה

ש"נ, – זֹהם ולא נקיון שבכלי תשמיש, כמו בקדרה וקערה אחרי שהשתמשו במקור נדפס: שהתתמשו בהן, Schmutz; saleté; filth: סיר אשר חֶלְאָתָה בה וְחֶלְאָתָהּ לא יצאה ממנה (יחזק' כד ו). והעמידה (את הסיר) על גחליה רקה למען תחם וחרה נחשתה ונתכה בתוכה טמאתה תתם חֶלְאָתָהּ ((שם יא). — ובכלל °הפסֹלת של דבר: שלא ישפוך לו כדי שיעלה חלאת הקצף למעלה לפי שנראית המדה כמו מלאה (רגמ"ה ב"ב פט:). — ואמר בן סירא: וגם אם ישמע לך ויהלך בנחת תן לבך להתירא ממנו היה לו כמגלה ראי ודע אחרית חלאה (ב"ס גני' יב יא). — ובהשאלה: בעת יריב בך ריעך ויקצוף ויתעבר ותרצה להשיבו בדבר טוב ומענה רך תלטש לחלאה העלתה לך לבבו (ר"ש הנגיד, בן משלי ב). ויטיילו בערוגות השכל הזכות מכל חלאה וכשתהיינה זכות יחיו הרוחות חיי עולם ((מוסרי הפלסופ' א ו). אבל כשיסתלקו מהם (מהחושים) הטינופים והחלאות אז ישובו לטבעיהם (יסו"ע לר"א בן אברהם, רמז כג). יצטרך צער מה למרק איזו חלאה לינצל מגיהנם הנפש ומרמה ותולעה הגוף (ר"מ אלשיך, איוב לח יב). מהעונות נעשה לבוש חלאת טומאת העון שבהן תתלבש נפשו (שם א כא). כן העם הזה וכן חלאת הגוי הזה (שבי"ע ג, הקד'). — ואמר הפיטן: הבט וזכור את כל התלאה, ההשיגה עדת צולעה ונהלאה, הלעולמים תזנח לרבת חֶלְאָה (שבת א' חנכה, אודך).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים