1 כך גרסת הספרים במקום הֹמר שגרס רסע"ג, כמו שהובאו דבריו בהערוך ערך המר, עי' בהערה לערך הֹמר.  וכבר נזכר בהערה לערך ב.חמוּרה פלפול החכמים בפרוש מלה זו, שרובם נוטים לדעת רש"י שפרש חמר מלשון חומרא בארמ' במשמ' חוליות של ענק או צרור של בֹשׂם, ושלזה נטה גם ז' בכר בספרו על אגדות התנאים.  ואולם, קצת יש לפקפק בדבר, מפני שבשום מקום לא מצאנו מלה זו בצורתה העברית במשמ' העקרית של חוליה או צרור בשמים.  וקשה איך קרה הדבר שבמשמ' השאולה והמפשטה השתמשו בשם זה בצורה עברית?  מספקני אם יש דמיון לזה במנהגי הדבור בזמן ההוא.  ועוד קשה, מפני מה אחזו דוקא בשם חמר, שבמשמ' העקרית לא היה כלל רגיל בדבור בצורה עברית, ומדוע לא השתמשו לכונתם באחד השמות האחרים מהשמות שהיו רגילים בדבור למחרזה של חוליות או לצרור של בשמים?  ובעצם מהותם של הדרושים שכנום בעליהם במין חמר קשה לראות בהם מחשבה עמקה וכונה אמתית לפרש טעמי המצוה בדרך רוחני כמו למשל ידידיה והרמב"ם וסיעתם, כי כמעט כל הדרושים האלה הם יותר חדוד קל הלצי, כמו הדרוש בדבר הסוטה:  כשם שמעשיה מעשי בהמה, ולא טעם עמוק רוחני.  וזהו מה שאמרו בכל פעם אדרשנו כמין חמר, דורשו כמין חמר, שאתה שומע מהדבור כמין חמר שאין כונת הדורש שבאמת זהו טעם מצוה זו.  וכמו"כ יובן עפי"ז למה היתה בקשת רשות של ר"ג:  הניחו לי ואדרשנו כמין חמר, מפני שבאמת זה דרוש קצת קל ולא די רציני למצוה ממצות התורה.  ובשביל כל זה הדעת מכרעת לפרושו של רסע"ג בעצם הדבר, והוא, שהשם חמר או המר היה נהוג בזמן ההוא בלשון במושג של אופן דבור מיוחד בחדוד והלצה.