* 1, הומר, ש"ז, — חִדּוּד, הֲלָצָה, דבור שיש בו חדוד השכל ומעורר קצת צחוק בהחדוש שבו, Witz-Wort; bon-mot; joke: אמר להן ר"ג לחכמים סופרים הניחו לי ואדרשנה כמין הומר2 וכו' כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה (סוט' יה.). רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה (ורצע אדניו את אזנו במרצע) כמין הומר2 מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקב"ה אזן ששמע קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין הומר וכו' (קדוש' כב:).
1 עי' הערה לקמן. —
2 בנוסח' חומר, אך כבר אמר רסע"ג, והובא בהערוך ערך המר, וז"ל: יש גורסין חומר ומפרשין להחמיר עליו אבל אנו גורסין הומר בהא ופי' כמין מעשה שכן קורין המעשה בלשון ארמית אי המרא וכי יפגשו זה את זה אומר לחבירו מאי אהמרך כלומר מה אורך ומה טובך ומה מעשיך. ע"כ. והנה, אעפ"י שעדותו של רסע"ג נאמנה עלינו ובודאי היה דבור זה נהוג בארמית בימיו, מ"מ אין גזרה זו להשם הֹמר שלנו מחורה ביותר, כי אין בהמושג מעשה שום דבר שיאות למשמ' המלה המר לפי הענין. על כל פנים, גרסתו של רסע"ג מכרעת, ולפחות יש לה זכות כמו להגרסה חומר, ומשמעתה האמתית של המלה מוכחת מהטעם שנתן רבן גמליאל לקרבנה של הסוטה ור' יוחנן בן זכאי לרציעת אזנו של העבד, ששניהם אינם אלא חדוד נחמד.