1, פ"י, עת' יַחֲרֹף, בינוני חֹרֵף, — חָרַף את פלוני, בִּזָּה וְגִדֵּף וקלּל, schmähen; injurier; to outrage: ובינוני כמו שֵׁם: ואענה חֹרְפִי דבר כי בטחתי בדברך (תהל' קיט מב).  חכם בני ושמח לבי ואשיבה חֹרְפִי דבר (משלי כז יא).  כי קנאת ביתך אכלתני וחרפות חוֹרְפֶיךָ נפלו עלי (תהל' סט י).  — ועבר כמו"כ קל: אדם הראשון לא נטרד מגן עדן עד שחרף וגידף (מד"ר בראש' יט).  מלך גדול וקדוש מה מאד חרפתני חרפה שאין עליה חרפה (שבט יהוד' ז).  — ופָעוּל, °חָרוּף, לנק' חֲרוּפָה, מ"ר חֲרוּפוֹת, בזוי, בזויה, °מלאכה חֲרוּפָה, וכדומה, מלאכה פשוטה, של ימי חול: שאסור לעשות מלאכה חרופה בחולי המועדים וכו' שמסתיעים מן הכתובים שנראה שמראים כי בראש חדש היתה להם שביתה ממלאכות חרופות כגון שאמר אשר נסתרת ביום המעשה מכלל שיום ראש חדש אינו יום המעשה  (ג"ע לר"א הקראי, סוף ענין החדש יג).  — ואולם רוב שמושו בבנין פִעֵל.

— פִע', חֵרֵף: כי מי הפלשתי הערל הזה כי חֵרֵף מערכות אלהים חיים (ש"א יז כו).  עשק דל חֵרֵף עשהו ומכבדו חנן אביון (משלי יד לא).  ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העלה הזה כי לְחָרֵף את ישראל עלה (ש"א יז כה).  אולי ישמע יי' אלהיך את דברי רבשקה אשר שלחו מלך אשור אדניו לְחָרֵף אלהים חי (ישע' לז ד).  ויאמר הפלשתי אני חֵרַפְתִּי את מערכות ישראל היום (ש"א יז י).  אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואני בא אליך בשם יי' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חֵרַפְתָּ (שם מה).  את מי חֵרַפְתָּ וגדפת ועל מי הרימותה קול ותשא מרום עיניך אל קדוש ישראל ביד עבדיך חֵרַפְתָּ אדני ותאמר ברב רכבי אני עליתי מרום הרים (ישע' לז כג-כד).  זאת להם (לבני עמון)  תחת גאונם כי חֵרְפוּ ויגדלו על עם יי' צבאות (צפנ' ב י).  אשר חֵרְפוּ אויביך יי' אשר חֵרְפוּ עקבות משיחך (תהל' פט נב).  כל היום חֵרְפוּנִי אויבי (שם קב ט).  והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חֵרְפוּךָ אדני (שם עט יב).  ויאמר (גדעון לאנשי סכות) הנה זבח וצלמנע אשר חֵרַפְתֶּם אתי לאמר הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לאנשיך היעפים לחם (שופט' ח יה). עד מתי אלהים יְחָרף צר ינאץ אויב שמך (תהל' עד י). וַיְחָרֵף (איש מדין) את ישראל ויכהו יהונתן בן שמעי (ש"ב כא כא).  כי לא אויב יְחָרְפֵנִי ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו (תהל' נה יג).  והיה להם (המורא שאירא מהם) לשם רע למען יְחָרְפוּנִי (נחמ' ו יג).  מקול מְחָרֵף ומגדף מפני אויב ומתנקם (תהל' מד יז).  — ובתו"מ: שכשהיו המצרים רודפים אחרי ישראל היו מנאצים ומחרפים ומגדפים (מכי' בשלח ב א).  שלטון משל מלכות יון היה עובר לאלכסנדריאה וראה את ירושלם וחירף וניאץ וגידף (ירוש' מגי' א ע ג).  המחרפים והעובדים ע"ז עאכ"ו שימחו מן העולם (מד"ר בראש' א).  לפי שהיה מחרפם (סיסרא את ישראל) ומגדפם לכן מת מיתה גדופה (שם במד' ד).  — ואמר הפיטן: חרפו וגדפו מלאכי תלגת, בצווי אדוניהם לגדל לעגת (יוצ' ז פסח, אמרו).  — ובהשאלה, חֵרֵף נפשו לדבר, שָׂם אותה בסכנה, in Gefahr bringen; exposer; expose: זבלון עם חֵרֵף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה (שופט' ה יח).  — חֵרֵף בפלוני, נלחם אתו בחֵרוף נפש: ואחרו אלעזר בן דדי בן אחחי בשלשה גברים עם דוד בְּחָרְפָם2 בפלשתים נאספו שם למלחמה (ש"ב כג ט).  — והשתמשו הרבה במליצה חרף נפשו בסהמאו"ח במשמ' זלזל בנפשו ולא חשבה לכלום: הגבור הוא מה שיחרף נפשו וחייו שלא יחרידהו המות היפה (ר"י אברבנאל, שופט' ה).

— פֻע', °חֹרַף, מְחֹרָף, מחורף — שחֵרפוּהוּ: ואומרים (היהודים) בני אנשים גדולים אנחנו אשר מעולם אנשי שם היינו והם עניים ומדולדלים ומחורפים שאין כמותן בעולם (חמד' הימים ב, פורים ד). 

נִתפ', °נִתְחָרֵף, — כמו פֹעַל במשמ' חרפוהו: דוד נתחרף מן גולית (ילקוט ש"ב כג קסה).