1 לא באו המפרשים הקדמונ' והאחרונ' וגם החדשים להסכמה בפרוש מלה זו ומשמ' בדיוק, וכבר פקפקו בזה גם בעלי התלמוד. כונת הכתוב בכללה היתה ידועה להם שהוא מדבר בשפחה יעודה לאיש לתשמיש המטה, אך בעצם פרוש המלה נחרפת לא היתה להם קבלה, ובקשו לפרשה על פי הסברה. הפרוש היותר קדום אנו מוצאים בהשבעים, שתרגמו במלה יונית במשמ' נתונה לשרת ולשמירה, וכנראה כך היו מפרשים מלה זו בקרב היהודים שדברו יונית. אונ' תרגם אחידה במשמ' מיוחדה. אח"כ נמסר לנו בתלמוד ירושלמי פרושו של עקילס הגר: דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן תירגם עקילס הגר לפני ר' עקיבה והיא שפחה נחרפת לאיש בכתושה לפני איש כמה דאת אמר ותשטח עליו הריפות ירוש' קדוש' א נט., ור' חייה בשם ר' יוחנן העיד שם: כן פירשה ר' לעזר בי ר"ש לפני חכמים והיא שפחה נחרפת לאיש בכתושה לפני איש כמה דתימר בתוך הריפות בעלי. ע"כ. ופרוש זה של נחרפת בלשון הריפות, עפ"י חלוף ה-ח בא גם בגמ' בבלי כרית' יא. בסתם, לא בשם אומרו.  והנה אין לברר מזה אם עצם פרוש המלה היה ידוע להם ועקילס גזר אותה עפ"י סברה מן השם הריפות, או, כמו שנראה מהלשון תירגם עקילס הגר, גם עצם הפרוש במשמ' בעולה הוציא עקילס עפ"י הסברה. תרגומו היוני של עקילס להתנ"ך אינו מצטין בסגנונו, אך עקילס לא התכון לעשות תרגום יפה, אלא לתרגם את כתבי הקדש מלה במלה בדיוק היותר אפשרי, ולכן בכלל הסברה נותנת שתרגומי המלים שלו הם לפחות לפי מה שהיה מוסכם אז בקרב תלמידי עקיבא רבו, ואעפ"י שהגזרה מן הריפות אינה יכולה להתקבל, מ"מ בעצם משמ' המלה רגלים לדבר כי כך היו מפרשים אותה בזמן ההוא. ואולם ראיה יותר ממשית לפרושה של המלה נחרפת יש לנו ממנהג הלשון החיה עפ"י עדות תלמוד בבלי: האומר (לאשה) חרופתי (את) מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה קדוש' ו.. אין ספק איפוא כי הצרוף חרף שמש בזמן ההוא, לפחות ביהודה, במשמ' של אשה יעודה לאיש לבעילה, אך עוד הדבר מוטל בספק אם מנהג השמוש הזה בלשון בני יהודה הסתעף מהמלה נחרפת, או להפך, שמוש זה של הלשון החיה הוא קדום. ובמשמ' ארוסה תרגם גם רסע"ג: והיא אמה מכ'טובה مخطوبة לאי רג'ל כאן. מנחם בן סרוק פרש: נחרפת מזומנת ומיועדת לבעל. ע"כ. ריב"ג פרש: נחרפת לאיש מפורסמת כלומר מדוברת לו ונזכרת ומזה נקראת הכלה במשנה חרופה. ע"כ. אבל גזרה זו אינה טבעית. רש"י הודה שאינו יודע גזרת מלה זו: נחרפת לאיש מיועדת ומיוחדת לאיש ואיני יודע דמיון במקרא. ראב"ע: ולפי דעתי שהמלה מגזרת חרפה בעבור היותה שפחה והיא בתולה ברשות אחר. ע"כ. הרמב"ם גזרה מלשון נטייה: אמרו שפחה נחרפת לאיש דומה לערבי כלומר מנחרפה רוצים בה נוטה מקניין העבדות לקניין האישות מו"נ א נט, והרמב"ן מלשון בימי חרפי, במשמ' נערה יעודה למשכב, ורד"ק: מיועדת ומפורסמת. והחדשים קצתם גזרוה מן א. חרף במשמ' העקרית של קטיפת פרות, ובהשאלה לבעילת אשה. אך זו גזרה יותר מדי מלאכותית וקשה להניחה לזמן ההוא. ואולי מקור המלה נחרפת וכן גם חרופה בלשון בני יהודה, הוא בהשרש קרפ בערב' הרשום בהערה להשרש, שמשמש גם במשמ' קנה והשיג דבר: קרם אלמאל, השיג את הממון, וקרפ לעיאלה, הרויח למשפחתו, ובעיר מקרתפ והי אלדי' אשתרי חדית'א, ר"ל בהמה שנקנתה מקרוב, וקארפ قارف אלמראה, בעל אשה, והשם קראפ בעילה, וממנו החדית' של עאישה: כאן אלנבי צלי אללה עליה ושלם ליצבח ג'נבא מנ קראפ ע'יר אחתלאם ת'ם יצום, ובעברית: היה הנביא עה"ש משכים לא טהור מתשמיש מבלי שראה קרי ואח"כ צם. ובחדית' אחר אדות קבורת אם כלת'ום: מנ כאנ מנכמ לא יקארפ אהלה אלילה פלידחל קברהא, ובעבר': מי מכם לא בעל אשתו בלילה יכנס בהקבר. ובחדית' עבד אללה בנ חד'אפה: קאלת לה אמה אמנת אנ תכונ אמכ קארפת בעצ' מא יקראפ אהל אלג'אהליה, ובעבר': אמרה לו אמו היה בדעתך כי אמך תבעל כמו שנבעלו הנשים בזמן הבערות. ונראה כי במשמ' של קנין שמש פעל זה גם  בעבר' אלא שנתיחד לענין קנין שפחה לבעילה, ונתרחב אח"כ אולי גם לעצם הבעילה כמו בערב', וכמו שתרגם עקילס הגר, ומזה נסתעף אח"כ גם השמוש חרופה במשמ' ארוסה ביהודה. וסמך למשמ' קנין להמלה נחרפת הוא תרגום הסורי של הפשיטא שתרגם נחרפת בזבינא: ואמתה הי זבינא לה לגברא. ואעפ"י שלא נתברר מקור תרגום הפשיטא שלא כמו היוני והסורי, ואפשר שזו סברת המתרגם, מ"מ קצת יש להסתיע ממנו בגזרת המלה שנזכרה למעלה.