ה. חָרַף
* 1, — קל לא נמצא.
— פִעֵ', *חֵרֵף, — א) פ"י, חֵרֵף את הרוח, עשה שיתפרץ וינשב בחזקה: קול רעמו יחיל ארצו ובכוחו יזעים הרים אימתו תחרף2 תימן זלעפות צפון סופה וסערה (ב"ס גני' מג יו=יז). — ב) פ"ע, °רוּח מְחָרֵף, מנשב בחזקה, שאין לעמד בפניה: אני משביע המדבר והערבה והים והחרבה וכו' בחרבי השלופה ובזרועי החשופה ובסערה המחרפת3 ובאש השורפת (ר"י אלחריזי, תחכמונ י לז).
1 עי' הערה לקמן.
2 כך בגוף הנוסחה, ופרושו לפי הענין, אעפ"י שלא נתברר מקור משמ' זו לחרף, ומה שהביאו קצת החכמים סיוע מסור' חרף בפַעל במשמ' גרה והעיר, הוא רחוק.
3 לא ידוע מאין שאב המשורר כונה זו לשרש חרף.