ש"נ, סמי' חֶרְפַּת, בכנ' חֶרְפָּתִי, חֶרְפָּתְךָ, מ"ר חֲרָפוֹת, סמי' חֶרְפּוֹת, — א) בושה גדולה, דבר של גנאי וזלזול, Schande; honte; shame: ויאמרו אליהם (בני יעקב לשכם וחמור) לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חֶרְפָּה הוא לנו (בראש' לד יד).  ויאמר אליהם נחש העמוני (לאנשי יבש גלעד) בזאת אכרות לכם (ברית) בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חֶרְפָּה על כל ישראל (ש"א יא ב).  מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חֶרְפָּה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים (שם יז כו).  לא לעזר ולא להועיל (הלכו למצרים לבקש עזרה) כי לבשת וגם לְחֶרְפָּה (ישע' ל ה).  על מי אדברה ואעידה וישמעו הנה ערלה אזנם ולא יכלו להקשיב הנה דבר יי' היה להם לְחֶרְפָּה לא יחפצו בו (ירמ' ו י).  הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה וּבְחֶרְפָּה וחומת ירושלם מפרצת (נחמ' א ג).  ויאמר יי' אל יהושע היום גלותי את חֶרְפַּת מצרים מעליכם (יהוש' ה ט).  ומחה יי' דמעה מעל כל בנים וְחֶרְפַּת עמו יסיר מעל כל הארץ (ישע' כה ח).  ונטשתי אתכם ואת העיר אשר נתתי לכם ולאבותיכם מעל פני ונתתי עליכם חֶרְפַּת עולם וכלמות עולם אשר לא תשכח (ירמ' כג לט-מ).  כי בשת עלומיך תשכחי וְחֶרְפַּת אלמנותיך לא תזכרי עוד (ישע' נד ד).  והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה למען אשר לא תקחו עוד חֶרְפַּת רעב בגוים (יחזק' לו ל).  ותהר (רחל) ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חֶרְפָּתִי (בראש' ל כג).  ותאמר לו (תמר לאמנון) אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת ואני אנה אוליך את חֶרְפָּתְי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל (ש"ב יג יב-יג).  והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש רק יקרא שמך עלינו אסף חֶרְפָּתֵנוּ (ישע' ד א).  זכר יי' מה היה לנו הביט וראה את חֶרְפָּתֵנוּ נחלתנו נהפכה לזרים (איכ' ה א-ב).  נאף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה נגע וקלון ימצא וְחֶרְפָּתוֹ לא תמחה (משלי ו לב-לג).  — וכנוי להערוה: גלי שק עברי נהרות תגל ערותך גם תראה חֶרְפָּתֵךְ נקם אקח (ישע' מז ב-ג).  — נשא חֶרְפָּה, הכבידה עליו החרפה, היתה דבוקה בו: בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חֶרְפַּת נעורי (ירמ' לא יט).  — ומ"ר: ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לַחֲרָפוֹת לדראון עולם (דני' יב ב).  — ב) בִּזּוּי וחֵרוּף וגִּדּוּף מהזולת, Verschmähung; outrage: פתיתני יי' ואפת חזקתני ותוכל הייתי לשחוק כל היום כלה לעג לי כי מדי אדבר אזעק חמס ושד אקרא כי היה דבר יי' לי לְחֶרְפָּה ולקלס כל היום (ירמ' כ ז-ח).  יתן למכהו לחי ישבע בְּחֶרְפָּה (איכ' ג ל).  פערו עלי בפיהם בְּחֶרְפָּה הכו לחיי (איוב יו י).  חֶרְפָּה שברה לבי ואנושה ואקוה לנוד ואין (תהל' סט כא).  גל מעלי חֶרְפָּה ובוז כי עדתיך נצרתי (שם קיט כב).  אל תיראו חֶרְפַּת אנוש 1 ומגדפתם אל תחתו (ישע' נא ז).  שמעתי חֶרְפַּת מואב וגדפי בני עמון אשר חרפו את עמי (צפנ' ב ח).  ברוך יי' אשר רב את ריב חֶרְפָּתִי מיד נבל (ש"א כה לט).  שמעתי חֶרְפָּתָם (של הגוים) יי' כל מחשבתם עלי (איכ' ג סא).  כה אמר אדני יי' אל בני עמון ואל חֶרְפָּתָם ואמרת חרב חרב פתוחה (יחזק' כא לג).  קומה אלהים ריב ריבך זכר חֶרְפָּתְךָ מני נבל כל היום (תהל' עד כב).  ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה (ירוש' ברכ' ד ז ד).  — השיב חֶרְפָּה: הכעיס אפרים תמרורים ודמיו עליו יטוש וחֶרְפָּתוֹ ישיב לו אדניו (הוש' יב יה).  שמע אלהינו כי היינו בוזה והשב חֶרְפָּתָם (של הגוים) אל ראשם (נחמ' ג לו).  והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חֶרְפָּתָם אשר חרפוך אדני (תהל' עט יב).  — נָשָׂא חֶרְפַּת פלוני, שפלוני חרף אותו: למען תתי אתך לשמה וישביה לשרקה וְחֶרְפַּת עמי 2 תשאו (מיכ' ו יו).  ולא אשמיע אליך עוד כלמת הגוים וְחֶרְפַּת עמים לא תשאי עוד (יחזק' לו יה).  — נָשָׂא חֶרְפָּה עַל פלוני, בגלל פלוני, חרפוהו וגדפוהו: זכרני ופקדני והנקם לי מרדפי אל לארך אפך תקחני דע שאתי עליך חֶרְפָה (ירמ' יה יה).  כי עליך נשאתי חֶרְפָה כסתה כלמה פני (תהל' סט ח).  — ובמשמ' הביא על פלוני חֶרְפָה: לא רגל על לשנו לא עשה לרעהו רעה וְחֶרְפָה לא נשא על קרבו (שם יה ג).  — ובמשמ' הדבר שאותו מחרפים, נתן את פלוני חֶרְפָּה, לְחֶרְפָּה, עשהו דבר שהכל מחרפים אותו: הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר ושבעתם אתו ולא אתן אתכם עוד חֶרְפָּה בגוים (יוא' ב יט).  בדמך אשר שפכת אשמת ובגלוליך אשר עשית טמאת ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך על כן נתתיך חֶרְפָּה לגוים וקלסה לכל הארצות (יחזק' כב ד).  ונתתים לזועה לרעה לכל ממלכות הארץ לְחֶרְפָּה ולמשל לשנינה ולקללה (ירמ' כד ט).  ואתנך לחרבה וּלְחֶרְפָּה בגוים אשר סביבותיך (יחזק' ה יד).  — שָׂמָהוּ חֶרְפָּה, כמו נתנהו: תשימנו חֶרְפָּה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (תהל' מד יד).  — ואמר הפיטן: הנני אליה באף ורוח זלעפות, ושמתיה למשל ולשנינה ולחרפות (שם יה ג).  — היה חֶרְפָּה לפלוני, שפלוני היה מחרף אותו: היינו חֶרְפָּה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (תהל' עט ד).  שסהו כל עברי דרך היה חֶרְפָּה לשכניו (שם פט מב).  ואבכה בצום נפשי ותהי לַחֲרָפוֹת לי (שם יה ג).  — ועי' בושה, קללה.