1, ש"ז, מ"ר חֳרָשִׁים, *חֹרְשִׁים, חורשים, —  מקום יגדלו בו אלנות סרק קטנים, Dickicht; broussailles; thicket: ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת החֹרֶשׁ והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישע' יז ט).  הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וְחֹרֶשׁ מצל וגבה קומה (יחזק' לא ג).  וערים בנה (המלך יותם) בהר יהודה וְבֶחֳרָשִׁים בנה בירניות ומגדלים (דהי"ב כז ד).  — ומצוי בתו"מ: יום שנתחתן שלמה לפרעה נכה מלך מצרים ירד מיכאל ונעץ קנה בים והעלה שלעטיט ונעשה חורש גדול וזהו כרך גדול שברומי (ירוש' ע"ז א לט ג).  שהיה אברהם אבינו רואה את האיל ניתלש מן החורש הזה והולך ומסתבך בחורש אחר (מד"ר בראש' נו).  — ומ"ר *חֹרְשִׁים: מברך בחורשין וגומס מעם הארץ ובלבד שלא יקוץ בקורדום (תוספתא שבי' ג כ).  אין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין בחורשין שבא"י (ב"ק עט:).  א"ר ישמעאל מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא ומפני מה חרבו שהיו מרעין בחורשין (שם פ.). עשרה תנאים התנה יהושע (עם ישראל)  שיהו מרעין בחורשין ומלקטין עצים בשדותיהם שם פא..  אבל לא (מכר המוכר עיר) שיריה (של העיר) ולא בנותיה ולא חורשין המוקצין לה (ב"ב סח:).  ארז זה עולה בחורשין והוא עשוי הפקר לכל אדם (ילק' שמע', בלק תשע"א).