א) פ"י, טָח, טַחְתֶּם, יָטוּחַ, טוּחַ, — טָח את הקיר וכדומה, צפה את האבנים בטיט ושיד וכדומה, übertünchen; crépir; to daub: ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וְטָח את הבית (ויקר' יד מב).  והוא בנה חיץ והנם טָחִים אתו תפל אמר אל טָחֵי תפל וכו' איה הטיח אשר טַחְתֶּם וכו' והרסתי את הקיר אשר טַחְתֶּם תפל וכו' וכליתי את חמתי בקיר וּבַטָּחִים אתו תפל ואמר לכם אין הקיר ואין הַטָּחִים אתו (יחזק' יג י-יה).  ושבעת אלפים ככר כסף מזקק לָטוּחַ קירות הבתים (דהי"א כט ד).  — ובהשאלה, הוא טַח תפל, דבר דברים בטלים, שאין בהם ממש: ונביאיה טָחוּ להם תפל חזים שוא וקסמים להם כזב (יחזק' כב כח).  — ומצוי בתו"מ: בית שחצצו בקנקנים וטח בטיח (אהל' ו ב).  תאינה שנתקלפה אין טחין אותה בטיט (תוספת' שביע' א ט).  הביא עפר לטוח את גגו סיד לסוד את ביתו מכסין בו (ירוש' ביצה א ס:).  אבל לא (נותנים) קדרה ע"ג מיחם ומיחם על גבי קדירה וטח את פיה בבצק (שבת נא:).  אם טח פניה בטיט (פסח' מה:). לפי שבעולם הזה גשמים טרדות לעולם יוצאי דרכים מצירין בהם מפרשי ימים מצירין בהם ודורכי גתות וטחי גגות (מד"ר ויקר' לה).  סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט (רמב"ם מאכ' אסור' יג ח).  — ובשמן: שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו וכו' וטחו בראש השמש אם היה שמש ת"ח טחו בכותל שאין שבחו של ת"ח להיות יוצא מבושם (ירוש' ברכ' ח יב:).  — ובביצה: שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו (תוספ' ביצ' יה:).  — ובמיני תמרוקים: ואין צריך לטוח את פניה ולחפות אותן בתמרוקין כי צהובין הן (תשו' בגא', הרכבי שנו).  — ובזהב וכדומה: ומפארין אותו (את היכל הקדש) ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה (רמב"ם בית הבחירה א יא).  — ופָעוּל *טוּחַ, טוּחִים, טוּחוֹת, שטחו אותו בדבר: שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחר הדלתות (מדות ד א).  אמר להם (ר"ח לבניו) כלום בא מעשה לידכם אמרו לו פנים טוחות בא לידינו וטימאנוה (נדה כד.).  אלו הכליות שהן טוחות בגוף (מד"ר במד' י).  סיד שהוא טוח על גבי אבנים (אדר"נ נוסח' ב לה).  תנור המוקף צמיד פתיל שניקב נקב בעינו של תנור הטוחה (רמב"ם טומ' מת כב ה).  העין נברא משבע לחות קצתם שטוחות וקצתם עגולות וטוחות ובהם רוחות שלוחות לכחות (ר"י חריזי, אגר' לשון הזהב).  כשטח לצד חבירו ואינו טוח לתוך שלו (רע"ב ב"ב א ב).  — ב) °ש"ז, מה שטחים על הפנים: שער אשר הוזהב לעין החרס, מצח אשר נמרט במלקחים פנים מלוטשים בטוח ארס (רע"פ,שמעו שחקים). — ועי' טחח.

— נִפע', הִטּוֹחַ, נִטּוֹחַ: ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הִטּוֹחַ וכו' צרעת ממארת היא (ויקר' יד יג-מד).  רפידתו זהב וכו' שכל הבית נטוח בזהב (מד"ר שה"ש, עמודיו).  כלי נחושת הנטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו (רמב"פ טוען ונטע' ח ט).  — ואמר המשורר: דודים בלבנת יעלה אם לא ידעתוה תמול אל תבטחו בטוח, כי ראתה עיני שחורה משחור לבנה אחרי הטוח (עמנואל מחב' יז). 

— הִפע', *הֵטִיחַ, — כמו טַח בקל: הרואה (שמוליך את הסולם משובך לשובך) אומר להטיח גגו הוא צריך (ביצ' מ.).  יורה (נקרא המטר הראשון ע"ש) שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס את פירותיהן (תענ' ו.).  המשכיר בית לחבירו וכו' שוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו (ב"מ קא:).  ויטיחו את השער בזפת ובו מעורבים קוצי מדבר ויתנו בהם אש וישרפו את השער (יוסיפון כג). שהיו רגילים להטיח את הדג בביצים (רשב"ם פסח' קיד:). 

— הָפע', °הוּטַח, יוּטַח: וימורח בטנו בשמן מור מריחה דקה ויוטח טבורו במרת בקר (קאנון א ג א ג).